הולכים אל הלא נודע: בריטניה מהמרת על גורלה - העולם מביט בחשש

עוד לפני פרולוג

בראשית לא היתה אנגליה. כלומר היתה, אבל זו היתה סתם חלקת אדמה בצד המערבי של היבשת שתזכה יום אחד לשם אירופה. אם הייתם קופצים לשם לפני 8,000 שנה למשל, הייתם יכולים לצעוד בשלווה ממרכז הארץ עד למרכז אירופה בנינוחות, בלי להרטיב את הרגליים (הן היו נרטבות מהגשם כנראה, ומהשלג, ומהקרח, אבל חוץ מזה, וחוץ מכמה ציידים שהיו רודפים אחריכם, הדרך היתה עוברת בלי הפרעות מיוחדות).

האם תיק ההשקעות שלכם מוכן לברקזיט? יניב חברון הכלכלן הראשי של אקסלנס: מה לעשות עם ההשקעות שלכם לקראת משאל-העם הגורלי בבריטניה? אמיר רוזנבאום, 17 תגובות לכתבה המלאה 

אז בראשית, והפעם נדייק, לא היתה אנגליה האי. ומכיוון שהאיאיות היא חלק מובנה מהדי.אן.איי האנגלי, היינו צריכים לחכות עד לסביבת האלף החמישי-שישי לפני הספירה – תקופה שבמהלכה התפורר השטח הגירי בימה שמצפון - עד ליצירת התעלה שהפרידה את השטח שיקבל מאוחר יותר את הכינוי האי הבריטי.

התעלה החדשה קיבלה ברבות הימים את השם המפתיע "התעלה האנגלית" (רק הצרפתים המתחכמים החליטו שמתאים לה יותר הכינוי למאנש - תעלת השרוול) והמים שעברו בה מילאו היטב את תפקידם המשני, לייצר הפרדה עם מים עמוקים ביותר בין היבשת ממזרח ליבשה ממערב. תושבי האי החדש והמתפתח החלו לפתח תודעה מקומית נפרדת. לאט לאט בהתחלה, והרבה יותר מהר בהמשך.

7,000 שנה פלוס מינוס לאחר התעלה שהפרידה פיזית בין ארץ לארץ, ושוב מדברים על הפרדה באי שנותק מהיבשת - הפעם על הפרדה פוליטית.

אז איך עושים היסטוריה?  

ביום חמישי, ה-23 ביוני, יכריע העם הבריטי בשאלה הגורלית - האם לעזוב את האיחוד האירופי ("ברקזיט") או להישאר חלק ממנו. זהו משאל העם הידוע והמדובר מזה חודשים (באופן לא מפתיע, באנגלית זה מתגלגל הרבה יותר טוב על הלשון, הרפרנדום הזה - Referendum).   

נוסח השאלה בפתק ההצבעה ברור: "האם הממלכה המאוחדת צריכה להישאר חברה באיחוד האירופי או לעזוב את האיחוד האירופי"? הבוחרים הבריטים צריכים לסמן X באחת משתי האפשרויות: 'להישאר חבר באיחוד האירופי' או 'לעזוב את האיחוד האירופי'.

פשוט מאוד (כל עוד אתם לא גרים בפלורידה). וכמה שפשוט, ככה היסטורי.

במשאל רשאים להצביע אזרחים בריטים (שזה כולל את וולס וסקוטלנד) ואירים מעל גיל 18 הרשומים כתושבי אנגליה או גיברלטר, או אזרחים בריטים שגרים בחו"ל פחות מ-15 שנה. עוד יכולים להצביע אזרחי ה-Commonwealth ( קבוצה של 53 מדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית) בעלי זכות תושבות באנגליה. נכון לעכשיו צופים ש-70% מבעלי זכות הבחירה יעשו בה שימוש. שזה במתמטיקה פשוטה המון עצום ורב.

ומה אומרים הסקרים? ובכן, לא היינו סומכים על זה יותר מדי - הסוקרים האנגלים עשו מאמצים כבירים בשנים האחרונות על מנת להוכיח שאין שום סיבה לבנות עליהם (ואם זה מזכיר לכם משהו מקומי יותר, אתם לא לבד). ובכל זאת, המגמה בהחלט מעניינת: בשבועיים האחרונים הצביעו סקרים רבים על סגירת הפער בין הברקזיטים לתומכים בהישארות, בזכות התחזקות מהותית של אנשי הברקזיט. סקר הגרדיאן האחרון הראה למעשה רוב לפירוד - 53% תומכים בברקזיט ו-47% בלבד בעד המשך הקשר עם האיחוד. 

וכשיגיעו התוצאות? מטבע הדברים, אם הרוב יצביע על המשך חברות באיחוד, מה שהיה הוא שיהיה. במילים אחרות, אין בוג'ארס. הבלאגן יתחיל במקרה ההפוך, של רוב בעד פירוד. והתסבוכת הטכנית שתיפתח במקרה הזה תהיה כנראה הדבר הפחות מסובך שעמו תתמודד אנגליה (ומן הסתם אירופה כולה).

נישאר לעת עתה ברמה הטכנית. החלטה על פירוד משמעה כניסה לתקופת ביניים. ראש ממשלת אנגליה דיוויד קמרון צפוי להודיע רשמית למוסדות האיחוד על ההחלטה לצאת מהארגון, בהתאם לסעיף 50 לאמנת ליסבון. בהערת אגב נאמר שקמרון, שהשקיע מאמץ אדיר בניסיון לשכנע את הבריטים להצביע בעד הישארות באיחוד, עשוי להתפטר במקרה של רוב לברקזיט. כך שגם אם ההודעה הראשונה תצא ממנו, לא ברור מי יוביל את אנגליה בהמשך ההתפתחויות.

החל ממתן ההודעה, אנגליה לא תוכל להשתתף יותר בדיוני המוסדות של אירופה. בשלב זה יחל מו"מ בין הצדדים על תנאי הפרידה, וליתר דיוק, על אופי הקשר המחודש בין האיחוד לאנגליה. בעוד שבאנגליה מקווים להסכם שיכלול המשכיות של הסכמי הסחר המקלים של האיחוד, עד כה באיחוד לא הביעו נכונות רבה להסכם שכזה (עוד נגיע לזה). על פי סעיף 50 האמור, שעד כה לא הופעל מעולם, יש לצדדים תקופה של שנתיים להגעה להסכמה כוללת על היחסים החדשים, והחתימה על ההסכם הסופי תהיה האקט שיפריד סופית את אנגליה מהאיחוד.

רצנו קדימה. עכשיו ננשום קצת, נעשה פאוזה, ונרוץ מחדש, הפעם לאחור.

פרולוג: עבר של חשדנות  

מעט רקע, על האיחוד ואנגליה, על מנת למקם את הדיון בהקשר ההיסטורי. האיחוד האירופי המוכר לנו כיום הוקם בשנת 1993 לאחר אמנת מאסטריכט שנחתמה ב-1992. האמנה הפכה את הארגונים השונים שהקימו המדינות האירופאיות לקהילה פוליטית משותפת, וזו כללה בין היתר את אנגליה. רק שכבר מלכתחילה, היתה זו חברות חמצמצה משהו.

הארגון האירופי הראשון שהוקם (מרצון ולא בכיבוש) היה קהילת הפחם והפלדה - ארגון שהוקם ב-1951 על ידי צרפת וגרמניה ושבבסיסו שת"פ בין תעשיות הפלדה והפחם של 2 המדינות. הרציונאל היה ששיתוף פעולה כלכלי בין 2 המדינות האויבות יגדיל את הסיכוי למנוע מלחמה נוספת (לאחר שהסכם הכניעה המשפיל של ורסאי בתום מלחמה"ע הראשונה הניע תהליכים שהסתיימה במלחמה"ע השנייה).מייד לאחר הההקמה הצטרפו לארגון איטליה ומדינות בנלוקס - בלגיה, הולנד ולוקסמבורג.

פחם צילום: בלומברג

הפעילות במסגרת קהילת הפחם והפלדה הגבירה את ההכרה בחיוניות וביתרונות של שיתוף הפעולה. ב-1957 הקימו שש המדינות (על פי הסכם רומא) שני ארגונים חדשים, סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית (European Econimic Community - EEC) - זו זכתה לכינוי "השוק המשותף". החברות בשוק המשותף נהנו בעיקר מביטול חלק ניכר מהמכסים ומהקלות בסחר לחברות של המדינות השותפות.

ככל שחשיבותו ומעמדו של השוק המשותף גדלו, כך גבר הלחץ של האנגלים, שנמלכו בינם לבין עצמם על תגובה ראויה. ההחלטה שהתקבלה שיקפה הגיון בריטי מזוקק. מצד אחד, היא סירבה להצטרף להצעת המדינות החברות להצטרף לשוק המשותף, בנימוק שהחברות עלולה לפגוע בריבונותה - טיעון שממשיך ללוות את הפוליטיקה הבריטית עד ימינו. מצד שני, היא החליטה כן להצטרף לארגון, אולם לכזה שהיא תקים בעצמה. מהלך בריטי מתוחכם שנשען על המנטרה העתיקה: "אם אתה לא יכול לנצח אותו, תנסה לנצח אותו בכל זאת".  

וכך, ב-1960, הקימה אנגליה ארגון מתחרה לשוק המשותף, שזכה לשם איגוד הסחר החופשי (European Free Trade Association - EFTA). לארגון הצטרפו אוסטריה, שוויץ, שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופורטוגל. הוא זכה לכינוי "שבע האחרות", כניגוד לארגון שש המדינות של השוק המשותף. קצת כמו אשדות יעקב איחוד ואשדות יעקב מאוחד, רק עם הרבה יותר סקס אפיל, וכשאת מפא"י ואחדות העבודה החליפו השמנא וסלתא של הפקידות האירופאית.

בשנת 1967 התאחדו שלושת הארגונים שהקימו המדינות הראשונות ששיתפו פעולה - קהילת הפחם והפלדה, סוכנות האטום והשוק המשותף. הוקם גוף כולל אחד, תחת הכינוי 'הקהילה האירופית' (European Community - EC). ב-1968 בוטלו המכסים בין כל המדינות החברות, והוא היה לארגון הכלכלי החשוב באירופה. 6 שנים לאחר ההקמה, בשנת 1973, הגיעה עת ההתרחבות הראשונה. בשלב זה נאותה בריטניה להצטרף לארגון (יחד עם אירלנד ודנמרק). עברו עוד 20 שנה ועוד התרחבויות עד להקמת האיחוד האירופי. 

אנגליה אם כן, מלכתחילה הגיעה לאיחוד בדרך לעומתית משהו, אחרי שניסתה להתחרות בו בשנים הראשונות. היא נותרה חלק ממנו לאורך כל הדרך כחברה לעומתית במידה, בין היתר בהחלטתה שלא לאמץ את היורו. לעומתית וחשדנית.

צילום: בלומברג

כולם נגד כולם 

חוזרים למשאל העם הקרוב. הוויכוח בעד או נגד יציאה מאירופה חוצה מפלגות ועמדות פוליטיות. במידה רבה, הערבוביה הזו היא הגיונית, שכן הסוגייה שעל הפרק מבלבלת מעט מבחינה פוליטית. 

מול הבדלנות המובנית בימין הפוליטי (לא רק באנגליה), הדוחפת להיפרדות מהאיחוד, אותם אנשי ימין מקושרים מאד להנהגה הפיננסית ולכלכלנים הניאו ליברלים חסידי השוק החופשי, הדוחפים להישארות באיחוד. בשמאל התמונה המבלבלת היא הפוכה, רעיונית לפחות - פתיחות לעולם מחד, וחיבור פחות מובהק לבעלי ההון - במיוחד תחת ההנהגה הנוכחית של הלייבור.

ראש הממשלה דיוויד קמרון ו-16 משרי ממשלתו תומכים בהישארות באיחוד, בראשם שר האוצר ג'ורג' אוסבורן. בה בעת, 5 שרים אחרים קוראים לניתוק מאירופה, ולא פחות חשוב - מחצית מחברי הפרלמנט של המפלגה השמרנית המחזיקה בשלטון הביעו תמיכה בברקזיט (לאחד מהם נקדיש כמה מילים, נמתין בסבלנות). 

מפלגת הלייבור שבאופוזיציה מציגה רוב מהותי לתומכי ההישארות באיחוד, שבו נכלל גם מנהיגה ג'רבין קורבין (אף שהציג בעבר ביקורת קשה נגד האיחוד). על מנת להבחין בינם לבין בעלי ההון התומכים  בהישארות באיחוד הדגש בלייבור הוא על עניייני זכויות עובדים, איכות סביבה ועוד כהנה וכהנה שמוביל האיחוד לטובתה של אירופה טובה יותר. משהו בסגנון.

ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון צילום: רויטרס

כל הפוליטיקה המוזרה הזו השתתקה מעט בסוף השבוע, כשהמחלוקת על גורלה של אומה נסוגה מפני הטרגדיה של רצח חברת הפרלנט ג'ו קוקס. בעולם נורמלי, הרצח של האישה המיוחדת במינה הזו היה אולי צריך להשתיק את הפוליטיקה של כולם. ולשנות אותה.   

כבר מתחילת הדרך המשותפת של אמנת מאסטריכט, כמו גם בהמשך, נשמעו באנגליה הקולות החזקים והעקביים ביותר נגד החברות באיחוד, מצד קבוצה של יורוסקפטיים, שגדלה מאוד לאורך השנים. מייד לאחר ההחלטה על יציאה למשאל חידדה קבוצה זו את טיעיניה והכניסה אותם לקונטקסט עכשווי. מהצד שמנגד לא נשארו חייבים כמובן - תומכי ההישארות חידדו את טיעוני הבעד המוכרים שלהם, וגייסו קבוצה ענקית של מובילי דעה, מהתחום הכלכלי בעיקר, על מנת לחזק את עמדתם.

קצרה היריעה מלהציג את כלל הנימוקים ותתי הנימוקים שכל אחד מהצדדים, על נציגיו הרבים, הציג לעם הבריטי בחודשים האחרונים. בה בעת, העובדה שלא עלינו המלאכה לגמור אינה תירוץ להיבטל ממנה, ולפיכך נציג כאן את עיקרי הנושאים העומדים על הפרק בויכוח שבין שני הצדדים.

1.  לאומיות

לפני הנימוקים העניינים לכאן או לכאן, צריך לזכור שבבסיס הוויכוח הפנים בריטי קיים מטען היסטורי/תרבותי ארוך שנים וכבד למדי - שעיצב תודעה לאומית מאד חזקה בקרב רבים מהאנגלים. תושבי האי הבריטי פיתחו בשלבים מוקדמים מאד תפיסה מקומית של נפרדות. ההיסטוריון אדריאן הייסטינגס, הרואה בלאומיות תופעה עתיקת יומין (בניגוד לתפיסה הרווחת כיום במחקר של הלאומיות כתופעה מודרנית שראשיתה במאות ה-19-18) טען שניתן לאתר ניצני תודעה לאומית אנגלית כבר במאה השמינית לספירה. שזה הרבה מאד לפני לפני הכדורגל והרוגבי והקריקט ובקהאם, האיש והאישה והתופעה.  

גם אם הייסטינגס הלך רחוק מדי לאחור בעניין הלאומיות, תפיסת ייחודו של האי אל מול אנשי היבשת אכן ליוותה את בעלי המאה (אנשי הכתר) ובעלי הדעה (הכמורה והנזירות המקומית) עוד לפני שמנו 1,000 להולדתו של ישוע, וכמובן שגם בהמשך הדרך. וזאת מרות העובדה שחלק ניכר מהמלכים/מלכות של הבריטים הגיעו לאי מבתי מלוכה אירופיים למהדרין, או שהיו צאצאים ישירים שלהם. יהלומים ותכשיטי זהב בריטים חזקים מדם, כנראה. וגם הנשים שענדו אותם.

תפיסת הלאומיות הבריטית שהיתה ממילא חזקה מאד כאמור התעצמה עוד יותר במלחמת העולם הראשונה. המלך ג'ורג' החמישי (1936-1865), הסבא של המלכה הנאצלת מיודעתינו אליזבת השנייה שתיבדל לחיים ארוכים, הגיע אז להחלטה שלנוכח התיעוב הלאומי כלפי הגרמנים, יש מקום לוותר על תאריו הגרמניים (בית סקסה קובורג גותה מצד אביו ובית האנובר מצד אמו). הקרבה ממש.

תחושות אלה הוקצנו עוד יותר לאחר מלחמת העולם השנייה - שבה היתה אנגליה המדינה האירופית היחידה מחוץ לרוסיה (שהיא סוג של יבשת בפני עצמה) שנלחמה בגרמנים, ואף שילמה על כך מחיר כבד. 

והרגשות הלאומיים החזקים הללו, שעוצבו במשך מאות שנים, עומדים בבסיס הרצון של המוני בריטים להינתק מאירופה ולהיות אחראים על גורלם.

מלכת אנגליה אליזבת השנייה. הסבא ויתר על תאריו הגרמנים צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לחבורה הלאומנית אין כמובן בלעדיות על עניינים שברגש. יש גם קבוצה לא קטנה של מתנגדים חזקים לפן הלאומי של בני עמם, וקבוצה עוד פחות קטנה של אלה שמכירים בערך האמור, אך לא עד כדי יחס מתנשא כלפי לא אנגלים (ובאופן ספציפי כלפי אירופאים - לשם כך הרי נתכנסו כאן מלכתחילה).

וכפי שהתודעה הלאומית הבריטית עומדת ברקע לכל הדיון של הברקזיטאים והיורוסקפטיים, תודעת הפתיחות והגלובאליות מנחה חלק גדול מאד מקבוצת התומכים בהמשך הקשרים עם האיחוד, לעתים יותר מכל נימוק כלכלי או חברתי אחר שמציגה קבוצה זו.

2. הגירה

בעוד שהחשש מהשלכות ההגירה מן המזרח מטריד מאד את כל תושבי אירופה, העניין לא הפך לנימוק משמעותי ליציאה מהאיחוד באף אחת ממדינות הגוש. חוץ מבאנגליה. הרווח הגדול של האנגלים מהיפרדות יהיה ברור - החסימה של זרם המהגרים, אשר רבים מהם צפויים לקבל דרכון אירופאי. אך זהו החלק השולי של הדיון בהגירה, שצץ רק בחודשים האחרונים. היורו סקפטיים מדברים על הגירה הרבה לפני משבר המהגרים מהמזרח התיכון.

מהגרים לאירופה צילום: רויטרס

העניין המרכזי של מתנגדי האיחוד הוא במהגרים האירופאים, גרמנים וצרפתים, בלגים והולנדים, ספרדים ואיטלקים, כולם מגיעים ללונדון ולערים אחרות באנגליה, רובם עושים את המעבר לצרכי עבודה ועל פי היורוסקפטיים "גוזלים" בכך לאנגלים את מקום עבודתם. אשר לאירופאים שמגיעים כדי ללמוד, אלה מקבלים בזכות הדרכון את המקומות של האנגלים באוניברסיטאות וגוזלים חלק ניכר מהמשאבים ה"מגיעים" לבני המקום.

מנגד, במאמר שפרסם האקונומיסט בפברואר האחרון (תחת הכותרת The Real Danger fo Brexit) נטען בין היתר כי אף שעזיבת האיחוד אכן תאפשר חסימת הגירה ממדינות האיחוד, יהיו לה השלכות לא רצויות של פגיעה בכוח העבודה בתוך אנגליה: בעסקים המסתמכים על עובדים זרים ממזרח אירופה (בעיקר בניין אך לא רק) ובמגזר הציבורי הנעזר בין היתר באנשי מקצוע מאירופה (רופאים למשל).

טיעון הפרו איחוד החזק יותר בסוגיה זו מדבר על הצד השני של מטבע "ההגנה מפני הגירה" - הפגיעה ביכולת התנועה של אנגלים לתוך אירופה. הסבירות שאנגלים יידרשו לויזה על מנת להיכנס למדינה באירופה כתיירים היא נמוכה מאד עד אפסית לחלוטין. כאן לא הבעיה. הקושי המרכזי הוא אחר, והוא נוגע לשלוש קבוצות.

הקבוצה הראשונה היא זו של העובדים האנגלים. הבריטים לא יוכלו יותר לעבוד ללא אישור מיוחד במדינה אירופית אחרת. מדובר בעשרות אלפי אנשים שיאלצו לסור לפקידות בארץ הרלבנטית ולקבל אישור עבודה, חלקם לא יקבל אותו והחלק שיקבל ימשיך לעבוד בכפוף להמשך תוקף הרישיון. וזה הרבה פחות נעים והרבה יותר מסובך.

הקבוצה השנייה היא זו של הסטודנטים. כפי שסטודנטים מהאיחוד יידרשו עתה לשלם תשלום מלא באוניברסיטאות של אנגליה, כך גם יידרש תשלום מלא ממרבית הסטודנטים הבריטים שחוצים את התעלה על מנת ללמוד באירופה. המשמעות עבור עבור חלקם הגדול היא שהאופציה תוסר למעשה מהפרק.  

הקבוצה השלישית היא זו של הפנסיונרים הבריטים: חבורה חביבה, שמספרה גדל מאד בשנים האחרונות, של בריטים שבוחרים להעביר את שנות הפנסיה שלהם במקומות אחרים באירופה, עם עדיפות לאיזורים חמימים. ספרד היא יעד פופולרי במיוחד של קהילה זו.

מתוך 5 מיליון בריטים שגרים מחוץ לארצם (על פי נתוני האו"ם), 1.2 מיליון חיים במדינות האיחוד האירופי, רבע מהם, כ-300 אלף בריטים, חיים בספרד. הם יוכלו להמשיך ולחיות בה (וביתר מדינות אירופה) גם לאחר ניתוק הקשר בין האיחוד לאנגליה, אך רק לאחר קבלת אישור מצד הרשויות. שזה כפי שכבר נאמר, לא מהנה במיוחד. הבעיה העוד יותר גדולה כרוכה בעניין הזכאות לשירותים חיוניים של "מדינת הפנסיה". הבריטים שגרים באירופה לא יהיו זכאים לחלק גדול מהשירותים שמעניקות מדינות האיחוד לאזרחיה, ובכלל זה שירותי בריאות ורווחה מלאים.  

צילום: שאטרסטוק

3. הפקידות האירופית

מוטיב ה"די לביורוקרטיה של בריסל" חוזר על עצמו פעמים רבות אצל תומכי הברקזיט, שמציגים את אירופה ובעיקר את הפקידות הגבוהה של האיחוד כשמרנית מדי, רגולטורית מדי ושתלטנית הרבה יותר מדי - שלא לדבר על העלויות הכרוכות בחברות באיחוד, של ביליוני ליש"ט בשנה.

הדיון המתנגד באיחד הוא תת טיעון של פריחת הכלכלה הבריטית במנותק מהאיחוד (עוד נגיע לזה), שכן שחרור מהביורוקרטיה הקפואה של בריסל הוא בעיני הברקזיטים צעד בדרך לדחיפת הכלכלה הבריטית ה"דינאמית". 

כך זעק השבוע הסאן הבריטי, שקרא להצביע בעד עזיבת האיחוד: "עלינו לשחרר את עצמנו מהמכונה הלא דמוקרטית של בריסל".

צילום מסך

ג'רארד ליונס, היועץ הכלכלי הבכיר של בוריס ג'ונסון - ראש העירייה הקודם של לונדון - איש המפלגה השמרנית ואחד ממנהיגיו הבולטים של  קמפיין הברקזיט - לא הסתפק בסיסמאות האנטי פקידות, והציג בטור שכתב (בלונדון איבנינג סטנדר) את כל הרעות והחולות שיש ב-EU:

"ה-EU הוא גורם מפריע לשגשוג עתידי של הכלכלה הגלובלית... הכלכלות שיצליחו הן אלה שיהיו גמישות, סתגלניות, ושולטות בגורלן. הברקזיט יאפשר לנו את זה. לעומת זאת, ה-EU הפך ליותר ויותר צנטרליסטי, רגולטורי ושתלטתן, ההיפך ממה שנדרש לגידול בתעסוקה והצלחה עתידית. טעות לחשוב שאם נישאר נוכל איכשהו לשנות את ה-EU ולהפוך אותו מתאים יותר ליעדיו".

"תמיד אמרו לנו שה-EU יבצע רפורמות, אבל הוא לעולם לא באמת עושה אותן. הוא לעולם לא מתעסק בבעיות האמיתיות, של אבטלה גבוהה בקרב הצעירים, מיתון ביוון או הגירה המונית. והמצב עוד יכול להיות גרוע יותר - כלכלת האיחוד צפויה להיות בעלת קצב הצמיחה הנמוך ביותר בעולם בעשורים הבאים", אמר עוד ליונס.

ג'ונסון עצמו הבהיר מה עמדתו על אירופה בדימוי המעודכן שבו בחר לתאר את משאל העם: "אנחנו במצב דומה לזה שבו הסוהר פותח בטעות את הדלת של הכלא, והכלואים יכולים לראות את האדמה המוארת שמעבר לחומה. עזיבת הכלא תהיה דבר מופלא", אמר ג'ונסון בראיון ל-BBC. ג'ונסון מכהן כיום כחבר פרלמנט.

ג'רארד ליונס, יועצו הכלכלי של בוריס ג'ונסון צילום: בלומברג

4. כי דווקא

אחד ההיבטים המעניינים יותר בקבוצה התומכת בברקזיט הוא הצד האנטי ממסדי בתנועה. זוהי במובן מה הגרסה הבריטית של חלק מתומכי טראמפ בארה"ב. מספיק שראש הממשלה האנגלי, שר האוצר שלו, הבנקים המסחריים, הבנק המרכזי והמוסדות הפיננסיים הגדולים מהעולם בעד הישארות, על מנת להצדיק לשיטת מתנגדי הממסד בחירה בעד עזיבה.

במובן זה, עניינה של הקבוצה הזו הוא בעיקר הצבעת נגד – נגד הפוליטיקאים, בעלי ההון, הבנקים, ונגד אירופה באופן כללי. גודלה של הקבוצה הכועסת הזו אינו ידוע, אך ברור שהמספרים אינם זניחים. במידה כזו או אחרת, הדווקאיות הזו עומדת גם ברקע של הברקזיטים המנומקים והמנמקים. בבסיס התפיסה של רבים מהם עומדת פשוט תחושה משולבת של בוז וכעס כלפי אירופה - וכלפי מנהיגיהם שלהם. .

לא בכדי נחשב בוריס ג'ונסון לאחד המנהיגים הבולטים של קמפיין הברקזיט – הדמות הצבעונית, הליצנית במידה , הלעומתית מאד, מתאימה כמו כפפה ליד לחבורה שנמאס לה מהשליטה של הפוליטיקאים והבנקאים, הבריטים והאירופאים כאחד. וג'ונסון, בואו לא נשכח, חבר במפלגה השמרנית - זו ששלחה את דיוויד קמרון לדאונינג 10 לנהל את ענייני המדינה. זו שנכון להיום לפחות היא הממסד במלוא הדרו.

בוריס ג'ונסון צילום: אם סי טי

5. הכלכלה האנגלית והסיטי של לונדון

אל מול האנשים והארגונים הרבים שמזהירים אותנו מההשלכות הכלכליות של הברקזיט (עוד נגיע אליהם כמובן), התומכים בהפרדה אינם חוששים לטעון שמדובר במסע הפחדות חסר שחר. בין היתר טוענים הברקזיטים כי אנגליה תוכל להמשיך להנות מסחר חופשי עם אירופה באמצעות הסכם סחר חדש שתחתום עם האיחוד - אף שכרגע אף אחד לא יודע אם הסכם כזה ייתכן.

גרמניה עצמה הודיעה כי ממשלה בריטית לאחר ברקזיט לא תקבל עסקה טובה עם האיחוד האירופי כל עוד לא תישא בעלויות ובאחריות של השוק המשותף - קרי אין יתרונות ללא חסרונות. למעשה ההסכם שמציעה אירופה באופן לא רשמי כולל המשכיות של הסכמי הסחר תמורת בערך 90% ממחויבותיותיה של אנגליה כיום, כחלק מהאיחוד. לומר על הסכם שכזה שהוא מרוקן את הברקזיט מתוכנו יהיה האנדרסטייטמנט (הבריטי) של האלף השלישי.

צילום: globalriskinsights

עוד חזון למועד. כאן ועכשיו נדון רק במה שהם אומרים לפני המשאל והחזון והמועד על ברקזיט וכלכלה ובורסות וכל הכסף שמסביב.  

הברקזיטאים לא נבהלים

תומכי הפרידה לא מתרגשים יותר מדי מאזהרות היום שאחרי (אל דאגה, נגיע גם אליהן). כך למשל מייקל גייגן, המנכ"ל לשעבר של הבנק הבריטי HSBC, שהצטרף לרשימה של 250 אנשי עסקים בממלכה שהביעו תמיכה בעזיבת בריטניה. גייגן כיהן כמנכ"ל הבנק בין השנים 2006-2010 (ובאופן לא מפתיע, והתמיכה שלו בברקזיט מנוגדת לעמדה של ההנהלה הנוכחית בבנק). אנשי עסקים נוספים התומכים בעזיבה כוללים את טים מרטין, יו"ר מפעילת הפאבים וות'רספון, ג'ון מולטון יו"ר חברת בטר קפיטל ודיוויד רוס, מייסד קארפון וורהאוס.

לא רק עסקים קטנים הולכים עם הברקזיט, יש גם אנשי פיננסים חשובים שתומכים בהפרדה. פיטר הארגריבס (Peter Hargreaves), הביליונר המייסד-שותף בחברת ההשקעות Hargreaves Landsdowne מציג גישה מהסוג של הפוך על הפוך - יהיה קשה, אז יהיה טוב. הארגריבס אמר בראיון לגרדיאן כי הפרדה "תהיה תוכנית התמריצים להזזת התחת שלנו הגדולה ביותר שהיתה אי פעם. אנחנו נהפוך להצלחה אדירה בגלל שנהיה שוב ללא ביטחון. מצב של חוסר ביטחון הוא נהדר".

"כל האנשים בסיטי של לונדון שאני מעריך ושהם אינטליגנטים אומרים שיהיה יותר טוב אם נעזוב. כל המתרפסים מהממשלה, כל הביורוקרטים והאנשים בתפקידים בכירים שאין להם מושג על מה הם מדברים רוצים שנישאר", הוסיף עוד הארגריבס.

בוריס ג'ונסון חזר בחודשים האחרונים שוב ושוב על הטענה שהמגזר העסקי של אנגליה ישגשג דווקא כשהוא אינו חלק מהאיחוד. "משקל עצום המונח על כתפי העסקים הבריטיים יונף למעלה", אמר ג'ונסון באחד הראיונות שלו ב-BBC.

פיטר הארגריבס צילום: Hargreaves Lansdown

אזהרות המאקרו

עיקר הטיעונים הנשמעים מצד תומכי ההישארות באיחוד נוגעים לתרומה הכלכלית האדירה של הקשר עם אירופה לבריטניה - וכתמונת מראה, להפסד הגדול שיתלווה לפירוד. מעין ווריאציה בריטית של 'זה הכלכלה טמבל' הזכור מהקמפיין הראשון של קלינטון הביל.

סוכנות הדירוג הבינלאומית S&P פרסמה לאחרונה הערכה לפיה אם בריטניה תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי, דירוג ה־AAA המושלם שלה יישאר על כנו ימים ספורים בלבד.  הסוכנות הזהירה שהיא עשויה להוריד את רמת הדירוג של בריטניה ביותר מדרגה אחת, לאחר הערכה מחדש לגבי יכולתה וחוזקתה לתכנון מדיניות שתתרום לצמיחה. "פרישת בריטניה מהאיחוד היא מהלך בעל פוטנציאל לחוסר ודאות למשך תקופה ארוכה, ובכך טמון הסיכון הגדול ביותר", ציינו ב־S&P.

בסוף אפריל פרסם הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) דוח מיוחד לפיו עזיבת בריטניה את האיחוד עלולה להוריד את התמ"ג הבריטי ב-3% עד 2020. אינספור דוחות נוספים יצאו בחודשים האחרונים, של גורמים ממשלתיים, עסקיים, ועצמאיים, על הפגיעה הכלכלית שתחווה אנגליה במידה של פירוד. נרחיב כאן רק על שניים מהם.

קונפדרציית התעשייה הבריטית (Confederation of British Industry): "עד שנת 2020 העלות הכוללת של פירוד לכלכלה תעמוד על כ-100 מיליארד ליש"ט ו-950 אלף מקומות עבודה. הכנסת משקי בית בשנת 2020 תהיה נמוכה בעד 3,700 ליש"ט ממצב של חברות באיחוד. הכלכלה תתאושש בסופו של דבר, אך לעולם לא תחזור למסלול שבו היתה יכולה להיות. עזיבת האיחוד משמעה כלכלה קטנה יותר בשנת 2030". כך סיכמה את הדוח שהוגש במרץ האחרון מנהלת הקונפדרציה קרולין פיירבאים (Carolyn Fairbairn).

דוח הקונפדרציה ביצע הבחנה בין מצד שבו אנגליה מגיעה להסכם סחר חופשי עם האיחוד ולמצב שבו אין הגעה להסכם שכזה. "בשני המקרים", נאמר בדוח, "ההשפעה הגדולה ביותר על הכלכלה בטווח הקצר תבוא לידי ביטוי באי הוודאות הגבוהה. עניין זה ייפתר עד לשנת 2030, אך להערכתינו, ההשפעה לטווח הארוך של שינויים הכרוכים בעזיבת האיחוד תתבטא בשני התסריטים בתוצר נמוך בשיעור שבין 1.2% ל-3.5% משיעורי התוצר במקרה של הישארות".

לונדון סקול אוף אקונומיס צילום: שאטרסטוק

מאלה יש עוד, הרבה מאד דוחות ומספרים על תוצר ומשקי בית, הכנסה ותעסוקה. הכיוון של רובם הגדול מאד די ברור - הברקזיט ייפגע מהותית בכלכלת בריטניה, בטווח הקצר, הבינוני, וככל הנראה גם הארוך יותר.

ההשלכות המקרו כלכליות לא יתמצו באנגליה כמובן. אחד החששות הגדולים במובן הפוליטי-כלכלי נוגע דווקא להתרחשויות בסקוטלנד, שהחליטה במשאל עם משלה לפני כמעט שנתיים (ספטמבר 2014) להישאר חלק מאנגליה. גורמים מובילים בפוליטיקה הסקוטית משמיעים מזה זמן איומים כי יידרשו משאל עם חדש על עזיבת בריטניה, בשם זכותם של הסקוטים להחליט בעצמם אם רצונם להיות חלק מהאיחוד או לא. לא קשה לדמיין את הבלאגן ואי הוודאות הכרוכים במאבק פוליטי  על משאל עם נוסף בעניין סקוטלנד, שטומן אפשרות למשאל עם עתידי אחר בשאלת סקוטלנד-האיחוד. הבלאגן הזה יהפוך את אנגליה לקרוסלה מטורללת, ואת זה אף אחד לא רוצה.  

עבור גרמניה, עזיבת בריטניה עלולה להיות קשה במיוחד. בריטניה היא שותפת הסחר השלישית בגודלה של גרמניה אחרי ארה"ב וצרפת. בשנת 2015, ייצאה גרמניה לבריטניה סחורות שירותים בהיקף של 89 מיליארד יורו. מעל ל־1,300 חברות בריטיות פועלות בגרמניה, והן מעסיקות בה יותר מ־220 אלף איש. 

היקף ההשקעות הישירות של בריטניה בגרמניה עומד על 23.8 מיליארד ליש"ט. בבריטניה פועלות יותר מ־2,500 חברות המעסיקות כחצי מיליון עובדים בריטים בסקטורים שונים, ביניהם שירותים פיננסיים, תחבורה, אנרגיה וקמעונאות. בהיעדרו של השוק המשותף, הקשרים הללו יעמדו בסכנה.

בנוסף לכל זה, חברת הדירוג פיץ' פרסמה לפני כחודש סקירה בעניין הפגיעה של המהלך בכלכלת האיחוד, שכללה את רשימת המדינות שהברקזיט צפוי לגרום לפגיעה קשה בכלכלה שלהן - ובראשן אירלנד, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, לצד מדינות האיים מלטה וקפריסין. "אלה המדינות החשופות ביותר לפגיעה מהברקזיט" על פי פיץ, שכן יצוא המוצרים והשירותים שלהן לאנגליה תורם לפחות 8% לתוצר המקומי.

עניני המאקרו כלכלה הפכו לסוגייה מרכזית בעימות לקראת אחד העם. אך אם תחפשו את זעקות השבר החזקות ממש תיאלצו לעזוב את הכלכלנים המכובדים ומקד את את המבט באזור מאד מסויים בבירת הממלכה.  

לטיעוני הכלכלה הגדולים (צמיחה ומשקי בית), מצטרפים טיעונים הנוגעים לשוק הפיננסי ולבנקים הגדולים של אנגליה. השורה התחתונה של טיעונים אלה היא חד משמעית - 'יהיה קטסטרופה'.

מנהל החברה המפעילה את הבורסה של לונדון, הצרפתי חבייר רולה (Xavier Rolet), אמר לאחרונה כי אין עזיבת האיחוד תהיה "מהלומה לסיטי של לונדון". לדבריו, ללא החברות באיחוד, בירת אנגליה  תאבד את מעמדה המוביל בשווקים הפיננסיים והיא תשתווה "בקושי", מבחינת חשיבות, לבורסה של מדריד.

הסיטי של לונדון צילום: בלומברג

על פי ההערכות שהוצגו בחודשים האחרונים מצד תומכי ההישארות, המשמעות של פירוד היא תוספת עלויות של מליארדי ליש"ט בשנה למגזר הבנקאות הבריטי. התוצאה של זה - על פי הלוגיקה הקפיטליסטית המוכרת במקום מגוריכם, וכך גם באנגליה - פיטורי עשרות אלפי עובדים. למה בדיוק? אלוהי הלמה בדיוק נמצא כמובן בפרטים הקטנים. במקרה זה, במה שמכונה בעולם הבנקאות כשיטת "הפספורטים".

המכניזם של הפספורטים מאפשר לכל מוסד פיננסי בריטי (בנק, קרן השקעות, חברת ביטוח) למכור ישירות את המוצר שלו בכל מדינות האיחוד, ללא אישור רגולטורי וללא פתיחת חברות בת בכל אחת מהמדינות. שיטת הפספורטים מציגה את אחד היתרונות הגדולים של ענף הבנקאות הבריטי, המשמש כנציג של מאות מוסדות פיננסים מחוץ לאיחוד כשלוחה פונקצינאלית שלהם באירופה.

ללא החברות באיחוד, לא יתאפשר לבנקים הבריטים לעשות עוד שימוש במכניזם של הפספורטים. אלכסנדר סטיוארט (Alexander Stuart), מנהל בקרן ההשקעות Gemini Investment Management, מבהיר באופן ציורי מהי המשמעות: "נצטרך לחזור לשיטה הישנה, כשקרן השקעות בריטית תגיע לפרנקפורט ותיאלץ לומר 'בבקשה אדון רגולטור, האם אתה מעניק לקרן הזו הסמכה לפעול במדינה שלך?' זה יחסל את המגזר הפיננסי".

צילומים: בלומברג

"ההשלכות של הפסד זכויות הפסטורטים הן מאסיביות עבור הלקוחות שלנו. זה יגרום לדחיית השקעות, אני מאמינה שזה יגרור קיצוץ במשרות. אני לא מצליחה לראות שום דבר חיובי בעניין", אמרה בעניין זה שרון לואיס (Sharon Lewis), שותפה בפירמת Hogan Lovells הפעילה בפריז ובלונדון.

שיטת הפספורטים הפכה את הבנקים הבריטים למתווך מרכזי עבור בנקים גדולים בעולם בעסקים שלהם מול לקוחות באיחוד - ובכלל זה בנקים משוויץ (שאינה חלק מהאיחוד) ומארה"ב. גם פעילות זו תגיע לקיצה במקרה של ברקזיט. לקראת ההצבעה בשוויץ ובארה"ב כבר בוחנים חלופות בגרמניה ובאירלנד.

על פי דוח שהוציאה קבוצת Capital Economics, ללא זכויות הפספורטים, יצוא השירותים הפיננסים של אנגליה לאיחוד האירופי יצומצם בחצי, שזה אומר סביב 14.51 מיליארד דולר. המשמעות היא בין, להערכת הקבוצה, קיצוץ של 100 אלף משרות במגזר הפיננסי.

בגולדמן זאקס כבר יצאו בהצהרה על הסיכונים הכרוכים בברקזיט להמשכיות הקשרים עם הסיטי של לונדון. הבנק האמריקאי אמר כי הוא ישקול להעביר את מוקד עסקיו באירופה למדינה אחרת באיחוד במקרה של החלטה על פירוד. "זה חיוני עבור אנגליה להשאיר את תעשיית השירותים הפיננסיים בתוך המדינה. אני לא יודע מה יכול להחליף את התעשייה הזו", אמר בכנס דאבוס בינואר האחרון גארי קוהן (Gary Cohn), נשיא גולדמן זאקס.

האזהרה של גולדמן זאקס אינה משקפת אך ורק דאגה למגזר הבנקאות הבריטי כמובן. ההיערכות המחודשת של הבנקים האמריקאים מול האיחוד האירופי במקרה של ברקזיט כרוכה גם היא בעלויות עצומות. לא בכדי זכו תומכי קמפיין ההישארות בתרומות של מאות עלפי דולרים מכל אחד מהבנקים הגדולים בארה"ב.

הבורסה של לונדון צילום: רויטרס

צלילת הליש"ט

נעזוב עתה את הבנקים להתבוסס ביגונם ונעבור לתמונה מעט רחבה יותר, של שוקי המניות, האג"חים והמטבעות. מרבית האנליסטים והארגונים הכלכליים מעריכים שהחלטה על ברקזיט תוביל לירידה חזקה של שוקי המניות, ולא רק של אנגליה - ודאי שבטווח הקצר.

הליש"ט הבריטית רשמה ירידות חדות במהלך השנה האחרונה, שהתאזנו מעט מדי פעם עם עליות זמניות. בסך הכול עומד המטבע הבריטי מתחילת השנה עם ירידה של יותר מ-4% מול הדולר וירידות חדות של למעלה מ-7% מול היורו ומול הפרנק השוויצרי (שוויץ אינה חלק מהאיחוד). 

ב-HSBC צופים ללירה הבריטית צלילה של בין 15% ל-20% במקרה של רוב לברקזיט במשאל, וירידה חדה גם כן ביורו – בשני המקרים מול הדולר אך בעיקר מול הפרנק השוויצרי, שצפוי לשמש כמקלט הבטוח העיקרי בטווח הקצר. "הבנק השוויצרי לא יהיה מעוניין בהתחזקות הפרנק כתגובה לברקזיט, אך העלות של בלימת תנועת שערי החליפין תהיה גדולה מדי מול הגל העצום של מכירת ליש"ט ויורו", אומרים ב-HSBC.

אשר לבורסות האירופאיות, בחודש אפריל פרסמה קרן המטבע הבינלאומית סקירה לפיה יציאה של אנגליה מאירופה "תוריד את היקף המסחר ההדדי בשווקים ותוריד את היקף הזרימה הפיננסית, באופן שיפגע ביתרונות המפתח של שיתוף הפעולה והאינטגרציה הכלכלית". קרן המטבע אף התייחסה לבעיית אי הוודאות שתהיה כרוכה בברקזיט: "המגעים על הסדרים פוסט היציאה צפויים להימשך זמן רב. התוצאה תהיה תקופה ארוכה של אי ודאות גבוהה שתכביד מאד על רמות האמון ועל ההשקעות, ובתוך כך תגביר את התנודתיות החזקה בשווקים".

המשקיעים כבר מזמן מכינים את עצמם לדרמה האפשרית, מעבר לירידות האמורות במדדים. העברת הון לשוק הבטוח יחסית של אגרות החוב הממשלתיות הוריד את תשואות האג"ח באירופה לרמות שפל של כל הזמנים או לא רחוק מכך, כשבגרמניה ירדה תשואת אג"ח הבנצ'מארק ל-10 שנים לרמה שלילית.

במקביל, הבנק השוויצרי UBS עדכן בחודש שעבר כי לראשונה מאז 2008, משך הזמן שקרנות העדיפו למכור תעודות סל שעוקבות אחר מניות אירופיות מאשר לקנותן, עולה על 15 חודשים. זה כמובן לא הכל. על פי עדכון שיצא מהבנק המרכזי של אירופה (ECB), נכון לסוף מרץ מכרו המשקיעים אג"ח של מדינות גוש היורו בשווי של יותר מחצי טריליון יורו – וניתבו את כספם כחלופה לאג"ח של ממשלת ארה"ב ושל ממשלות מדינות מתפתחות.

הציפייה לנפילה בשוק, ובעיקר במניות הבנקים, הובילה את גם הבנק המרכזי של אנגליה להכין את הקרקע: הבנק בראשות המושל מרק קרני החמיר בסוף חודש מרץ את התחזית ליציבות הפיננסית ודרש בתגובה פעולה מצד הבנקים. בין היתר העלה הבנק את שיעור ההון העורף שהבנקים צריכים להחזיק מעבר לסף הלימות ההון (counter-cyclical buffer) מרמה אפסית לרמה של 0.5%, כשתאריך היעד להשלמת המהלך הוא מרץ 2017. עלות ההעלאה למערכת הבנקאית עומדת על כ-5 מיליארד ליש"ט.

וזה אומר, כפי שכבר למדנו בשיעור קודם, עוד פיטורים.

וול סטריט. גם הם צריכים להתכונן צילום: בלומברג

ג'וזף קווינלן (Joseph Quinlan) ראש חטיבת אסטרטגיית שווקים בקבוצת ההשקעות של בנק אוף אמריקה כתב בסקירה שפרסם כי בהינתן המשקל המהותי של אנגליה במסחר הגלובאלי, "כל אפשרות לניתוק הקשרים בין אנגליה ל-EU מציגה סיכונים גבוהים לשורה התחתונה של התאגידים באמריקה. ברקזיט יצמצם את שורת הרווח במספר רב של חברות אמריקאיות מולטי לאומיות הנשענות על קשרי ארה"ב-אנגליה, ויאלץ אותן לבצע חשיבה מחדש על כלל האסטרטגיה מול האיחוד האירופי".

החל משנת 2000, כמעט 9% מהרווח של חברות אמריקאיות נבע מעסקים עם אנגליה - רק הולנד עומדת מעל אנגליה בשורה זו, בזכות הנוכחות הרבה של חברות אמריקאיות במדינה בשל שיקולי מס. "חברות אמריקאיות מכל הענפים, פיננסים, בריאות, מכוניות, כימיקלים, מזון ומשקאות, ביצעו הימור ענק על אנגליה בעשורים האחרונים. השאלה נכון לעכשיו היא האם ההימור הזה ייגמר ברע", אמר קווינלן.

אפילוג (זמני)  

וזוהי בעצם השאלה הרלבנטית לכל הדיון על הברקזיט: ההימור הזה - שהחל בהתחייבותו של קמרון ללכת למשאל, נמשך בחקיקת חוק המשאל ובקמפיין של החודשים האחרונים, ויסתיים השבוע, כשהעם הבריטי, מהמלכה אליזבת השנייה ועד אחרוני החוליגנים, יתייצב בקלפי - האם הוא ייגמר ברע?

את התשובה על השאלה הזו נקבל בעוד כמה ימים. ייתכן מאד שהתשובה שתתקבל תתפרס על פני כמה שנים טובות. או פחות טובות.

אך ישנה עוד שאלה גדולה נוספת, שעליה מדברים הרבה פחות: האם ההכרעה שתתקבל תהיה באמת סוף פסוק? האם הברקזטאים ישלימו עם הכרעה לטובת תומכי הקשר עם האיחוד או שמא ימשיכו במאבק עיקש וצעקני עד להשגת משאל עם נוסף? האם תומכי ההישארות יכבדו החלטה הפוכה או ינסו למסמס אותה באמצעים פוליטיים ובפריש מיש עם האיחוד להסכם מחודש שלא משנה דבר?  

הרבה מוטל על כתפי הבוחרים והבוחרות מבריטניה. בהכרעה עצמה, במה שיבוא אחריה.

צילום: שאטרסטוק