"על סף פיצוץ": סרט קצר מצוין שהופך לארוך ובינוני
סרטה החדש של זוכת האוסקר קתרין ביגלו, “על סף פיצוץ” בנטפליקס, מתחיל מצוין אך הופך לארוך וטרחני, וכולל תרחיש טפשי על טיל בליסטי גרעיני
נורא קל להמציא התחלה לסרט, החלק הקשה הוא למצוא סוף לרעיון הראשוני המוצלח. זה ההבדל בין רעיונאי ובין תסריטאי שיודע לספר סיפור. סיפור טוב יכול לצאת לדרך עם שאלה היפותטית. נגיד, למשל, ״מה היה קורה אם טיל בליסטי עם ראש נפץ גרעיני היה משוגר באופן מסתורי לכיוון שיקגו, בלי שאף אחד יודע מי שיגר אותו ולמה?״. זו נקודת המוצא לתסריט שכתב נואה אופנהיים לסרטה החדש של קתרין ביגלו, ״על סף פיצוץ״, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, אחרי שבכורתו התקיימה בפסטיבל ונציה האחרון.
ביגלו, האשה הראשונה שזכתה באוסקר על בימוי (מבין שלוש נשים בסך הכל), מצטיינת בבימוי סרטי מלחמה מבוססי מציאות. ״מטען הכאב״ (2008), המבוסס על אירועים ממלחמת עיראק, זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; ״כוננות עם שחר״ (2012) היה מבוסס על המבצע לאיתור וחיסול אוסאמה בן־לאדן וגם הוא היה מועמד לשפע אוסקרים; ו״דטרויט״ (2017), אחד הטובים בסרטיה, שלא זכה להצלחה, תיאר את המהומות בין שחורים לשוטרים לבנים בדטרויט בשנות ה־70. ביגלו מצטיינת בבימוי סרטים עם צילום רועד, כמו תיעודי, שאומנם עושה מחלת ים אבל בהחלט יוצר תחושה ברורה של לחץ ופאניקה.
לעומת סרטיה הקודמים, ״על סף פיצוץ״ אומנם מעמיד פנים שהוא מציאותי לחלוטין, אבל הוא למעשה כמו סרט מדע בדיוני. מרגע שמזוהה השיגור, יש לכל מערכות הביטחון האמריקאיות 18 דקות להבין מה קורה ומה עושים. ולכן, 39 הדקות הראשונות של הסרט – כל מה שקורה לפני ותוך כדי – מצוינות. הן מציגות את הדמויות בתחתית הסולם. האחראית על החמ״ל בבית הלבן (רבקה פרגוסון) וקצין המשמרת בבסיס הטילים שאמור ליירט את הטיל המתקרב (אנתוני ראמוס), הם גם אלה שצריכים ליצור קשר עם גנרל בכיר (טרייסי לטס) ואפילו עם הנשיא (אידריס אלבה) כשהמצב הולך ומאבד שליטה.
לצופה הישראלי צפויה חוויה דו־סטרית למראה הסרט. מצד אחד, כשזה מגיע להתמודדות עם טילים בליסטיים, זה לא תרחיש קולנועי ספקולטיבי (הסרט לא מסביר איך כל אנשי הצבא יודעים לזהות שהטיל הבליסטי נושא ראש קרב אטומי, כי מן הסתם הם לא יודעים). אז קבלו אזהרת טריגר למשהו שנראה מציאותי כאן הרבה יותר מאשר באמריקה. מצד שני, כל הסרט מבוסס על כך שמערכת היירוט האמריקאית משגרת שני טילים שמפספסים את הטיל הבליסטי ומרגע זה הם מפסיקים לנסות. מי מפסיק לנסות ליירט טיל אטומי שעדיין באוויר? זה הרגע שבו הסרט הופך מספקולטיבי למטופש. המכשלה הראשונה של הסרט היא בכך שהוא יוצר ערימה בלתי הגיונית של הנחות תסריטאיות כדי להגיע למסקנה שהמעצמות הגרעיניות גרמו לכך שכדור הארץ הוא למעשה בית שעשוי מדינמיט (זה שמו המקורי של הסרט). המכשלה השנייה היא ההחלטה לחזור במערכה השנייה והשלישית לספר את אותו סיפור, ולחזור לאותן 30 דקות, בכל פעם מנקודת מבט אחרת, אלא שזה רק יוצר סיפור שחוזר על עצמו בלי גילויים חדשים או התפתחות. זה, למעשה, סרט קצר מצוין שהופך לסרט ארוך בינוני. והמכשלה השלישית היא שלסרט אין סוף. הסוף פתוח, לא יודעים מי שיגר ולא יודעים מה קרה הלאה. התסריטאי והבמאית הציתו את הפתיל של הפצצה, אבל לא היה להם אומץ לנטרל אותה, או לתת לה להתפוצץ.
