נכנסתי לסרט של אבי נשר על 7 באוקטובר בחרדה. יצאתי ממנו עם תקווה
״האהבות שלנו״, האורג סיפורים אישיים מ־7 באוקטובר, אינו סרט מושלם, אבל הוא מספק את הקתרזיס לו חיכינו שלוש שנים. יאיר רוה הגיע לסרט על סף התקף חרדה ויצא ממנו עם אופטימיות לא צפויה
בשנה שעברה צולמו כמעט במקביל שני סרטים עלילתיים בעלי מבנה סיפורי דומה, ששניהם מתרחשים במהלך 7 באוקטובר 2023. הראשון שבהם היה ״12 שעות באוקטובר״, הפקה אמריקאית־ישראלית דוברת אנגלית שביים דני אביכזר. הסרט עלה בבתי הקולנוע בקיץ לשבריר שנייה ומיד ירד. השבוע יעלה ״האהבות שלנו״, סרטו של אבי נשר, שעוסק באותה יממה טראומטית.
אף שיש דמיון מסוים באופן שבו שני הסרטים הופכים את 7 באוקטובר לסיפורן המצטלב של אוסף דמויות שנסות על נפשן, ההבדל ביניהם מהותי: ״12 שעות באוקטובר״ הוא סרט על מוות, ״האהבות שלנו״ הוא סרט על החיים. אני יכול להבין למה אביכזר בחר להציג דווקא את מעשי הרצח והאונס ואת אכזריותם של מחבלי חמאס: בעולם שבו נרטיבים מתעוותים מהר ותעמולה מוחקת במצמוץ עין אסונות שקרו והופכת אותם למסכת של שקרים וקונספירציות, אני מניח שאביכזר ביקש, מתוך זעם, להזכיר לעולם את מה שקרה — את הטבח, הטובחים, הקורבנות והאכזריות. הבעיה היא שהמחשבה הזאת הופכת את ״12 שעות באוקטובר״ לסרט כמעט חמאסניקי – כזה שמציג באופן מפורש וגרפי את האידיאולוגיה של המחבלים ואת מעשיהם, ואילו הישראלים בו הם בעיקר מי שעתידים להפוך לגופות.
״האהבות שלנו״ הוא ההפך הגמור. במה שנראה לי כמעט כמו פרפראזה מקומית על ״מעתה ועד עולם״ (שעוסק בימים שלפני המתקפה היפנית על פרל הרבור), ״האהבות שלנו״ הוא סרט על החיים, על רצון נואש לחיות, לשרוד ולהמשיך הלאה.
שני הסרטים האלה מופצים שלוש שנים אחרי האסון. זה מהר מדי. ״טיסה 93״ של פול גרינגראס יצא חמש שנים אחרי אירועי 11 בספטמבר, וגם זה נראה לי מהר מדי (״מעתה ועד עולם״ יצא 12 שנה אחרי פרל הרבור; זה נראה לי פרק זמן הגיוני יותר). איך אפשר לקחת אסון שבו בסופה של יממה אחת יש יותר מאלף נרצחים ולהפוך אותו לסרט? איך אפשר לעשות את זה ולא להיות מואשמים בניצול ובציניות?
כשיצא ״טיסה 93״ איש לא שאל אם הסרט הזה טוב או רע לתדמיתה של אמריקה בעולם. אבל קל לדמיין פוסטים ברשתות החברתיות שיסתכלו על סרט כמו ״האהבות שלנו״ לא רק מזווית קולנועית, אלא ישאלו מה התפקיד התיאורטי שלו בהסברה של מדינת ישראל – האם נכון יותר להציג יותר קורבנות, יותר חטופים, יותר אלימות, לטובת יצירת השפעה תדמיתית חיובית. אני חושב שכל דיון קולנועי סביב ״מה יגידו עלינו בעולם״ לא צריך להתקיים. אבל אני כן יכול להעיד, אחרי שתי צפיות, מה ״האהבות שלנו״ עשה לי.
בשנים האחרונות חקרתי את הקולנוע של אבי נשר שוט־שוט, סצנה־סצנה. ב־2022 ראיינתי אותו במשך 18 שעות, הכל לטובת יצירת סרט תיעודי על חייו ויצירתו שיצא לפני שנתיים. סרט שבו אני מחפש בכל אחד מסרטיו איפה מסתתר אבי נשר – שאף פעם לא עשה סרט אוטוביוגרפי, אבל מחביא באופן מחוכם את סיפורו האישי בכל אחד מסרטיו.
ובכל זאת, ל״האהבות שלנו״ הגעתי עם תחושה רעה. סרט על 7 באוקטובר שצולם פחות משנתיים אחרי התאריך ויוצא שלוש שנים אחריו? חששתי שזה מוקדם מדי, שהמבט יהיה בוסרי מדי. השם ״האהבות שלנו״ לסרט על יום טבח? קיטשי מדי. ובעיקר, עד לאותו רגע מנעתי מעצמי לראות את רוב מה שנעשה ושודר על 7 באוקטובר. כך שהצפייה בסרט הזה היתה עבורי חוויה שעל סף התקף חרדה מפני מה שאני עלול לראות (ארגיע את הרגישים כמוני: יש מתח בסרט, אבל לא זוועות).
יש בו סצנות רעות לצד טובות, דמויות מצוינות לצד דמויות שלא כתובות מספיק טוב, שורות דיאלוג שעוסקות יותר בהעברת מידע מאשר באפיון דמויות. ולצד כל אלה גם סצנות עם נפח אפי, עם set-pieces וירטואוזיים ומרשימים, ועם כמה דמויות בלתי נשכחות. שלום מיכאלשווילי, כאיש צבא מורעל קרב וחרא של אבא שרץ לתוך התופת להציל את משפחתו, והמפגש שלו עם אמיר בנאי כטירון פחדן נטול ניסיון קרבי, הם מבחינתי פסגת הסרט.
אבל קרה בסרט הזה משהו אחר, פלאי מבחינתי: כל האנטגוניזם שהיה לי, כל החרדה שחששתי מפניה, התפוגגו אצלי במהלך הצפייה, וחוויתי בו קתרזיס עצום. שלוש שנים שאני אוצר בגופי פאניקה, חרדה, אימה, חוסר אונים ובעיקר זעם כלפי כל מה שקרה באותה שבת, ומשהו בסרט הזה עזר לי לראשונה לפרוק את הכל ולצאת ממנו עם איזו אופטימיות לא צפויה. זה הכל בידיים שלנו, אמר לי הסרט. האסונות שלנו וגם ההצלות שלנו – אנחנו יכולים לקחת את גורלנו בידינו ולהשפיע על התוצאה הסופית.
נשר, מאז ומתמיד, עושה סרטים על האנשים הקטנים בשולי האירועים ההיסטוריים הגדולים. ובתור מי שהיה בתיכון ובצבא בסוף שנות השישים הוא גם מהדור של ״עשו אהבה, לא מלחמה״. לכן כשהוא קורא לסרטו בשם המתחמק ״האהבות שלנו״, אני יודע שהוא בעצם מתכוון למלחמות שלנו.
