אוזו, דגים וקסם של פעם: שבתאי היפה מסרבת להזדקן
יפו העתיקה התרוקנה מתיירים ומהמוסדות שלה, אבל בשבתאי היפה, שפועלת מ־1962, עדיין אין מקום פנוי. ברבוניות מטוגנות, אוזו, מוזיקה יוונית ומבחר סלטים צפוי אך נצחי מוכיחים שלגיל אין משמעות
פעם, מזמן, הייתה יפו העתיקה יעד אקזוטי, אפילו עבור מי שגר בתל אביב. משהו בסמטאות הקטנות מרוצפות האבן, ההיסטוריה המרחפת באוויר, האוכלוסייה השונה ובעיקר היופי המהמם, משך אליה את התייר המקומי, וכמובן את הזר. גם אזור כיכר השעון הצמוד אליה נהנה מההילה, ובו היו, ויש עדיין, כמה סמטאות קטנות וציוריות, כמו אלו שליד מסעדת שבתאי היפה ברחוב הצורפים. יפו העתיקה לא ממש השתנתה, למעט היעלמותם הכמעט מוחלטת של התיירים, זרים ומקומיים כאחד. לאחרונה נעשים בה ניסיונות אמיצים לפתוח עסקים חדשים, מעדנייה וגם בית קפה, ולצדם מסעדת כבאכה הנהדרת, אבל מלבדם העניינים קצת עייפים. מכיכר השעון נותרו רק אגדות וזיכרונות. בר היין יועזר ומרגרט תייר כבר לא כאן, וגם ימי הזוהר של ד"ר שקשוקה מאחוריו. ואלו של המסעדות הצמודות לשבתאי היפה, מאמא קוקה וחיים יפרח, הם כבר ממש היסטוריה, שלא לומר ארכיאולוגיה. ויפו של "תמונות יפואיות", סיפוריו של מנחם תלמי על הדמויות הצבעוניות של העיר, היא באמת נוסטלגיה עתיקת יומין.
ובכל זאת, משהו מהקסם נותר. כשאתה יורד מכיכר קדומים לכיכר השעון דרך רחוב רוסלאן, ופונה לסמטאות שנושאות שמות ציוריים כמו החלפנים והצורפים, אתה יכול עדיין לדמיין את יפו של פעם. כל זה גרם לי לחשוש שהמפגש המחודש עם מסעדת שבתאי היפה, שנוסדה ב־1962, יהיה עצוב. חשבתי שלא יהיו לקוחות ולכן גם האוכל יהיה משלשום. כל כך שמחתי להתבדות.
בערב רגיל של אמצע השבוע המקום היה מלא מפה לפה, וברמקולים התנגנה מוזיקה יוונית. לא של דלאראס, אלא של זמרים שגם אני, החצי־יווני, לא מכיר. מוזיקה יוונית, אוזו ודגים מטוגנים בסמטת אבן קטנה הם כנראה כל מה שבן אדם צריך בשביל להיות שמח. ושמח אכן הייתי. ישבנו לארוחת ערב, מול מבחר הסלטים הנצחי. אולי שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל איזה כיף. סלט שעועית, איקרה, פלפלים קלויים, סלט תפוחי אדמה, טחינה, סלט גזר, סלט סלק, סלט ירקות, סקורדליה, סלט חצילים, צזיקי ואולי עוד כמה. מהכול אפשר לקבל ריפיל חופשי, ולכל הטוב הזה נלוות פרנות לוהטות. קצת אוזו פלומרי ואתה בגן עדן.
אחר כך הגיעה צלחת פירות ים מעורבת של קלמרי ושרימפס. השרימפס היו כנראה מהמקפיא והקלמרי נחתכו קצת דק מדי, אבל למי אכפת. תנו לי לאכול כל יום במקום כזה.
מנה עיקרית נוספת הייתה ברבוניות מטוגנות. אלו כבר היו קום איל פו. טריות, פריכות, עסיסיות, קטנות כמו שאני אוהב (בסדר, בינוניות, אל תציקו לי) וטעימות בטירוף. גם סבתי המנוחה, אסתר הסלוניקאית, הייתה חותמת עליהן. שתינו עוד קצת אוזו, שילמנו חשבון מצחיק ממש ויצאנו להופעה של עוד מוצג היסטורי, רמי פורטיס, שמוכיח, בדיוק כמו שבתאי היפה, שלפעמים לגיל אין משמעות.
שבתאי היפה, הצורפים 38, יפו.
לפני הטיפ:
ברבוניות: 120 שקל
פירות ים: 120 שקל
בקבוקון אוזו: 70 שקל
סלטים: על חשבון הבית
