הקברניט
אם שותים, לא ממריאים: הטייס השיכור שהטריף את ניו יורק
תומאס פיצפטריק הצליח לבצע פעמיים את אחת הנחיתות הכי מוזרות ומסוכנות בהיסטוריה של התעופה בלב עיר סואנת, ובשני המקרים היה שיכור כמו ספינת פיראטים. איך הצליח, כיצד חמק מעונש - ומתי נגמר לו המזל?
שלום, כאן הקברניט; כשחושבים על טייסים, קופץ לראש דימוי של אנשים רציניים, מחושבים ומסודרים בראש. בצדק; בין אם הטייס נמצא בקוקפיט מתוקף תפקידו, המשרה שלו או סתם להנאתו - עליו להקפיד על דיוק, נהלים ועבודה תבניתית כדי שלא לפשל וחלילה, להישתל באדמה. אבל לא כל הטייסים מתאימים לדימוי הזה, עוד רגע תראו עד כמה.
סיפורנו מתחיל בליל ה-30 בספטמבר 1956, בפאב של ג'ו במנהטן שבניו יורק. הדלת נפתחה, ופנימה נכנס מר תומס פיצפטריק - בחור גבוה, מגודל וקולני עם חיוך ענק, נכנס ואמר לג'ו יאללה, תתחיל למזוג.
הבחור גר בניו ג'רזי שממערב לעיר והיה באזור לרגל מסיבת רווקים של חבר. כשהסתיימה, הרגיש שעוד בא לו לחגוג והלילה עוד צעיר. הוא והחבר'ה בפאב שתו היטב בירה, וויסקי וג'ין - והתחילו להתווכח, לקטר על העיר וכמה שהתנועה בה נוראית.
למשל, מישהו אמר, אי אפשר להגיע מג'רזי לכאן בפחות משעה, אפילו בחצות הלילה. מה פתאום, קם עליו פיצפטריק; כמו כלום אני מגיע משם לפה תוך רבע שעה.
וואלה, אמר השיכור השני - אז יש התערבות? טומי פיץ לא היה בן אדם שנרתע מדברים כאלה, בטח כשהמוח שלו חותר בעוז בנהר אלכוהולי; הוא שילם לבארמן, קרץ, ויצא מן הפאב.
הבחור לקח מונית לניו ג'רזי, והגיע לשדה התעופה טיטרבורו, בו עבד כמכונאי בחצי משרה. שם גנב מטוס ססנה 140 אדום-לבן, עלה על המסלול בלי אישור והמריא מזרחה למנהטן. הטיסה נמשכה באמת רק כמה דקות ספורות, באוויר לא היו פקקים. ואז ניגש האיש המאוד, מאוד שיכור הזה לבצע את אחת הנחיתות הכי מסובכות בטבע.
אתם מבינים, גיבורנו לקח מאוד ברצינות את ההתערבות הזאת, ואם המטוס לא מגיע לפאב, זה לא תופס. הוא עמד לנסות להנמיך אל תוך עיר בחושך, כשמאוד קשה לראות אנטנות, וחוטים ומשבי רוח בין גורדי השחקים של העיר בקלות ישתלו את הססנה בתוך בניין.
הוא עמד לנסות לנחות ברחוב של הפאב, שרוחבו כ-20 מ', עם מטוס שמוטת כנפיו 10 מ', ובאזור מלא עמודי תאורה, כבלים ועצים. והכי קשה: מכוניות. השעה היתה מאוחרת מאוד אבל אנחנו מדברים על האמצע של הסנטרום של הפופיק של ניו יורק ונהגים עדיין דהרו חופשי ברחובות.
וכך עשה: פיץ הנמיך עוד ועוד, האט והצליח לגעת ברחוב - ואז קפץ באוויר עם המטוס כדי לחמוק מנהגי מוניות מאוד מופתעים. נגד כל הסיכויים וההיגיון הצליח הטייס להגיע ממש מול הפאב.
מול עיניהם ההמומות של חבריו השתיינים נעמד הבחור, הרים ידיים ואמר נו! אמרתי או לא אמרתי? לאחר מכן הרים עוד כוסית, יצא בזיגזג הביתה מהמקום ועלה על מונית הביתה.
למחרת נדהמה כל העיר ניו יורק: כל עיתוני העיר דיווחו על המקרה הביזארי הזה, ובטון מאוד חיובי. אמרו שמדובר בטייס גאון, שהצליח לבצע נחיתה קשה ברמה הרקוליאנית, מומחים מענף התעופה המשטרתי אמרו שזה סיכוי של אחד למאה אלף.
כנפי הססנה פורקו כדי שאפשר יהיה להסיע אותו בחזרה לשדה, והכל צולם וסוקר היטב. המעשה של פיצפטריק הוגדר כ"הישג תעופתי" ולא פשע שיכור, עד כדי כך שגם בעל המטוס לא הגיש תביעה ואפילו מהמשפט הוא יצא רק עם קנס של 100 דולר בגין חניה לא תקינה בשטח בנוי. טומי פיץ, איזה שפיץ.
10 צפייה בגלריה
הססנה חונה ברחוב, ופיצפטריק בעיתון דמוקרט אנד כרוניקל
(צילום: Democrat and Chronicle)
שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 1958, שוב ישב פיץ על הבר, שתה המון עם זרים וחברים וסיפר סיפורי שיכורים - ביניהם, על הפעם בא הגיע לפאב באווירון. שיכור אחר, שביקר בעיר ממדינה אמריקאית אחרת ולא קרא את העיתונים הרלוונטיים, אמר לו: מה אתה מחרטט, לנחות על כביש עם מכוניות, בצורה כזאת? בלתי אפשרי.
פיץ אמר לו אה, כן? תחזיק לי את הבירה - ויצא מהפאב. הוא שוב לקח טקסי לשדה תעופה בניו ג'רזי. הוא שוב גנב ססנה. הוא שוב טס באמצע הלילה ושוב הנחית את המטוס מול הפאב, וגם הפעם כשהוא שיכור כמו ספינת פיראטים בחזקת צוללת סובייטית.
אבל הפעם אף אחד לא חשב שזה מרשים או מקסים; השופט היה פחות סלחן וגיבורנו קיבל גם חצי שנה בכלא וגם קנס גדול. שני המקרים מראים הישג מטורף לחלוטין: איך יתכן שאדם שיכור מהתחת יצליח לבצע נחיתה כל כך מסובכת, כשהוא במצב כל כך מתנדנד - פעמיים?
יתכן שהתשובה מסתתרת בעבר של מר פיצפטריק, ובהיסטוריה שלו כטייס צבאי לא טיפוסי. הוא התגייס למרינס לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, והגיע במוטיבציית שיא; הבחור היה רק בן 15 וזייף את גילו. אחרי קורס טיס, הוסמך כטייס קישור ותצפית.
זה תפקיד פחות זוהר משל טייסי קרב או הפצצה - אבל לא פחות קשה. מטוסי קישור הם כלים קטנים שמשמשים להובלת מפקדים וציוד בין מפקדות ויחידות בחזית, חילוץ פצועים, תצפית על האויב והכוונת אש ארטילרית.
טייסי הקישור ידעו שהמטוס שלהם הוא הכי איטי, הכי חלש והכי חסר הגנה בשמיים, ועדיין ביצעו מלאכתם בכל מקום, לעיתים קרובות - בחורים הכי חורים. עליהם להגיע לכל מקום אליו הגיעו כוחות הקרקע, ולטוס גם לשטח האויב ולאתר תנועות. לעיתים קרובות, בתנאי ראות קשים ומזג אוויר בעייתי.
חברנו פיץ הטיס ככל הנראה מטוסי סטינסון סנטינל או פייפר גראסהופר בסין לאחר המלחמה, ונדרש לנחות בהרבה מקומות נידחים, על מסלולים מאולתרים - לפעמים ממש בתוך יערות ובסביבות עתירות מכשולים. אני מעריך שהניסיון הזה סיפק כלים שסייעו בנחיתות הביזאריות בניו יורק.
אבל ברור לכם שלבחור היה יותר מזל משכל, ומספיק שאוטובוס אחד היה נכנס לשדרה משמאל וזה היה נגמר באסון רב נפגעים. אף אחד לא אמור להפעיל אף מכונה מסובכת יותר ממיקרוגל כשהוא שיכור, כמובן שלא כלי תחבורה ואלוהים אדירים - בטח שלא מטוס.
בכל מקרה, אחרי שיצא מהכלא, פיץ למד את הלקח והפסיק לטוס בגילופן - וחי חיים טובים עד למותו ב-2009. האגדה שלו הונצחה בקוקטייל ניו יורקי במיוחד שנקרא Late Night Flight - משקה שמתחיל חריף ונגמר מתוק, בדיוק כמו הסיפור הזה. טיסה נעימה!
