"אני תמיד מנסה להגיד תודה לגוף שלי, שמחזיק אותי וטוב אליי"
ליר כץ מככבת ב"הנערה מהדואר" בהבימה. היא שחקנית אבל לא מסוגלת לשקר, מעריצה את דיוויד לינץ’ ואת פינה באוש שבהשראתה המשיכה לרקוד, בעלת חיבה בלתי מוסברת לחתולים, היתה בזבזנית אם רק יכלה, ומי שמאפס אותה על החיים הוא בן הזוג שלה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"מתארגנת לצאת לפתיחה של תערוכת היחיד של בן זוגי האמן אנדרס גורביץ' בגלריה חנינא בתל אביב. היא כוללת סדרת ציורים שהוא עובד עליהם כבר שש שנים. אני גאה בו כל כך, ואני בדיוק מנסה לבחור מה ללבוש".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני מלכת המקינטות, אנחנו שותים שתי מקינטות על הבוקר. מעדיפים לשתות במיטה ולמתוח את הבוקר עד כמה שאפשר ביחד".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"דיוויד לינץ'. היינו שותים קפה ומעשנים סיגריות, והייתי מתחננת בפניו שיפסיק עם שידורי מזג האוויר ויעשה עוד סרט או סדרה וייקח אותי לתפקיד הראשי. זה היה יום מאוד עצוב עבורי כשהוא נפטר".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני משחקת בהבימה בתפקיד הראשי בהצגה 'הנערה מהדואר', עיבוד בימתי לרומן של שטפן צוויג, בבימוי חנן שניר. אני עוברת בהצגה את כל קשת הרגשות שאשה יכולה לעבור, וזאת מתנה שניתנה לי ואני אסירת תודה. בנוסף, אני מתבשלת ומבשלת בפעם הראשונה רעיון משלי ליצירה למסך שהיא ממש בתחילת הדרך".
מה השריטה שלך?
"יש לי אהבה בלתי מוסברת לחתולים, אפשר לומר רגישות יתר לחתולים. יש לי שתי חתולות בבית, ואם יש ריב חתולים בלילה ברחוב אני לא יכולה לישון, אני אקום מהמיטה, אצא החוצה ואפריד ביניהם. אני בטוחה שזו מלחמת דמים ואני חייבת להתערב".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"בן זוגי אמר לי להתאפס על החיים וזו היתה עצה מעולה. זו חצי בדיחה, אבל יש בה קצת אמת. אני יכולה להיות מאוד דחיינית, מאוד מרחפת, ויש רגעים שהמציאות דופקת על הדלת ואת חייבת להתייצב ולעשות את הדברים, אז מדי פעם יש את אנדרס שמאפס אותי".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להבריא אנשים בנקישת אצבע או בחיבוק. ככל שהשנים עוברות ככה אנשים סביבי נהיים יותר חולים, והייתי רוצה למנוע את זה כמה שאני יכולה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“אני אדם מאוד כן. אני לא יכולה לשקר, שזה מצחיק כי אני שחקנית, אבל בחיים האמיתיים רואים על הפרצוף שלי הכל".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"כמובן שבעלי הארגנטינאי, האמן, הוא האיש הסקסי בעולם. אבל גם הית' לדג'ר שהוא קראש הילדות שלי".
למה את מתגעגעת?
"לאחרונה אני חולפת ברחובות של תל אביב שאני מכירה כל חיי, מילדות. ופתאום אני נזכרת בליר הילדה — זו שכל החלומות עוד היו לפניה, שהכל נראה אפשרי, שהחיים היו קלילים והעתיד נסתר ומסקרן. תמימות של ילדה. אני מתגעגעת לתחושה הזאת, ומדי פעם היא באה לבקר, ואני זוכה שוב להרגיש כמו שהרגשתי אז".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"פה בישראל. חייתי כמה שנים בניו יורק — הייתי רקדנית, אז למדתי ויצרתי שם — ותמיד ידעתי שאחזור. הזרות הזאת היתה נעימה לי בהתחלה, אבל שום מקום לא יחליף את התחושה הספציפית של בית, וזה פה. חזרתי לפני שבע שנים, ואני מתכוונת לעשות הכל כדי להישאר ולחיות במדינה מתוקנת, עם עתיד טוב לילדים שלנו".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"קפה בחוץ, פרחים לבית, בשר מהקצבייה. אני אשה פשוטה בסופו של יום. האמת שאם הייתי יכולה, הייתי בזבזנית — מבחינתי אפשר לקנות כל יום משהו. פעם זה היה הרבה יותר חמור אבל למדתי עם השנים לרסן את עצמי. אני לא קונה כל יום בגדים או רהיטים — לא בסדר גודל כזה, כי אני לא עשירה. אז אני קונה מסמרים, רובה לשירותים, דברים כאלה".
ממה את לא מרוצה בהופעה החיצונית שלך?
"תמיד רציתי טליה — מותן נשי כזה. לצערי לא התברכתי ביופי הזה. יש תקופות שאני יותר שלמה עם הגוף שלי, ויש כאלה שאני ממש מתעבת. זה תלוי באינסוף משתנים, אבל אני תמיד מנסה להגיד תודה לגוף שלי — שמחזיק אותי וטוב אליי".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על התקופה שלא חייתי בארץ בזמן שאבא שלי התמודד עם סרטן. הכל נפל על אמא שלי ושתי האחיות שלי, ואני לנצח ארגיש אשמה ובעיקר פספוס והחמצה על הזמן שהייתי יכולה להרוויח איתו. אבל היו לנו רגעים מיוחדים בזמן הזה, כשהייתי באה לבקר, אני מחזיקה אותם חזק בלב ובזיכרון שלי ולא נותנת להם להישכח. הייתי בת 22 כשהוא נפטר".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"האנשים סביבי, המשפחה והחברים. אני לא לוקחת את מערכות היחסים שלי כמובן מאליו, אני משקיעה בהן הכל. הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים הוא אנדרס בן הזוג שלי. הכרנו בניו יורק. זה היה שידוך בין חברים שגרים בישראל, אבל כמו בליינד דייט. זה היה אמור להיות שידוך לרומן קצר כי חייתי בניו יורק והוא בישראל, אז אפשר לומר שבזכותו חזרתי".
מה מפחיד אותך?
"הכל מפחיד אותי. אני אדם עם חרדות, אני יכולה לפחד מהצל של עצמי. אבל מה שקורה במדינה מפחיד אותי מאוד, האלימות האינסופית וחוסר היכולת של אנשים לדמיין שדברים באמת יכולים להשתנות לטובה. גם מפחיד אותי שאנשים איבדו את האמונה והחיוביות".
מתי היית הכי מאושרת?
"זו קלישאה אבל ביום החתונה שלי. בחיים שלי לא הרגשתי ככה, לא האמנתי שאפשר להרגיש ככה, לא ידעתי איך אפשר להכיל כמות כזאת של אהבה מהקהילה שלי. לחגוג את האהבה של אנדרס ושלי יחד עם כל האנשים שיקרים לי הציף אותי רגשית בקטע הכי טוב. זה היה באוקטובר בתיאטרון יפו ואנחנו הפקנו את הכל יחד עם החברים והמשפחה. אנדרס הכין את רוב האוכל ל־170 אנשים. הוא בשלן מטורף, הוא הכין 50 קילו בשר בבית ועוד מלא דברים. הוא הפעיל את המשפחה שעזרה להכין. הדי.ג'יים, הצלמים, מי שהקים בבוקר – כולם היו החברים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אבא שלי עופר. אני מתגעגעת אליו כל יום, הייתי רוצה שיהיה חלק מהחיים הבוגרים שלי, שנוכל לדבר על כל הדברים שלא הספקתי לשאול אותו. הוא היה האבא הכי גאה ומעורב בחיים שלי, היה מקפיץ אותי כל הזמן לחוגי המחול שלי. לקח אותי כילדה לאודישן של הסדרה 'פרשת השבוע' ששיחקתי בה. באמת מדהים".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"אמא שלי. היא הקמע שלי, היא המצפן שלי, היא האמא הכי טובה שיכולתי לבקש והיא איתי באש ובמים. תמיד תומכת, אבל גם דואגת שאני לא רק אהיה אהובה אלא גם בקרקע. היא אהבת חיי".
מי האמנים שהכי השפיעו עלייך?
"ז'ורז' פרק ששינה את חיי כשקראתי את הספר שלו 'הדברים' לראשונה בגיל 16, דיוויד לינץ' שגרם לי להרגיש שייכת לעולם, בילי הולידיי ששמעתי מגיל מאוד צעיר וליוותה אותי בכל שיברונות הלב שעברתי, פינה באוש שגרמה לי לרצות לא להפסיק לרקוד, כמעט, כי בסוף הפסקתי".
אם לא היית שחקנית, מה היית עושה?
"מעצבת פנים. יש לי חלום עוד להגשים את זה בצורה קצת אחרת. להיות מעצבת פנים פרופר – זה לא יקרה, אבל משהו בעולם הזה אני בטוחה שיקרה ועוד אעשה את זה".
