"למה במשך דורות מוסרים כאן ילדים אל המולך?"
שני סרטיה של הבמאית נטעלי בראון "חמצן" ו"שוטינג" הם יצירות מטלטלות כנגד האתוס המיליטריסטי הישראלי, שזיכו אותה בפרסים החשובים בתעשיית הקולנוע המקומית ובתשע מועמדויות לפרסי אופיר. "הלוואי שיהיה להם איזה תפקיד בהנעה הרגשית לסיום המלחמה חסרת התוחלת"
"כל כך קשה ומשונה לשמוח בימים האלה", אומרת נטעלי בראון ביום ראשון עם היוודע ההישג המרשים שלה – שני סרטיה, "חמצן" העלילתי ו"שוטינג" התיעודי, מועמדים לפרס אופיר, כל אחד בקטגוריה שלו. "אני מנסה להרגיש את זה אף על פי שאני שקועה בתוך אֵבֶל נורא עמוק. זיק של תקווה בתשעה באב", אמרה. הסרטים זכו יחד לתשע מועמדויות, בהן לה כבמאית על "חמצן", שגם שני השחקנים שלו, דאנה איבגי ובן סולטן, מועמדים לפרסים. כל זה קורה אחרי שבראון כבר קטפה שניים מהפרסים החשובים ביותר בתעשיית הקולנוע המקומית – ביולי זכה "חמצן" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ו"שוטינג" זכה במאי בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב.
שני הסרטים של בראון בוחנים את המיליטריזם הישראלי. "'חמצן', על אמא לחייל שאמור להשתחרר ואז פורצת מלחמה, היה מוכן כבר לפני שנה וחצי", היא מסבירה את הסמיכות בהקרנות של שניהם. "חשבתי שהוא צריך לצאת אחרי המלחמה, לא בזמן שאנשים בטירוף, אבל לא נראה שמישהו שש לסיים אותה. אז חשבנו שאולי אם ייצא עכשיו הוא יכול לזרז את הסיום שלה, לא בעצמו, אלא בתוך איזו תסיסה שמתחילה בציבורים מאוד רחבים בארץ. די ברור שהמצב חסר תוחלת. יכול להיות שיהיה לסרט איזה תפקיד בהנעה הרגשית, בחשיבה. הלוואי".
"שוטינג", שמוקרן כעת בהקרנות מסחריות בסינמטקים וישודר בעתיד ב־yes דוקו, הוא טרילוגיה שומטת לסתות של שלושה סרטים קצרים, החוקרת את כפל המשמעות של המילה "שוטינג" ובודקת את הקשר בין מצלמה ומלחמה. החלק הראשון שלו הוא שחזור קרבות מבוים ממלחמת ששת הימים, שנעשה בתום המלחמה, בגבול סוריה. חלקו השני עוסק בפרשה נוראה שבה הפקת הסדרה התיעודית "מחוז ירושלים" שתלה נשק בבית של משפחת סלימאן החפה מפשע ממזרח ירושלים, שבנה נורה על ידי חייל צה"ל ללא כל סיבה. הסרט השלישי הוא על אספן נשק ששמו שמואל, שהפך את התחביב שלו למקצוע והשכיר נשק להפקות קולנוע שונות. היא הגיעה אליו כשהיתה צריכה נשק ל"חמצן" והופתעה מהמרתף העמוס בציוד לחימה שיש לו בלב שכונה פסטורלית בעיר במישור החוף. "מצא חן בעיניי מה שתמיד עובד בסרט – מתח בין ניגודים, בין הפסטורליה לאופל. ברגע שיש לי סיפור הכי ספציפי שאפשר להעמיס על הכתפיים שלו את המדינה, זה מעניין אותי".
הקשר בין הסרט העלילתי והתיעודי הוא מצלמה ומלחמה? יש אקדחים מעשנים במערכה הראשונה, השנייה והאחרונה.
"אני עוסקת שנים בשאלות אתיות של צילום ומיליטריזם וגם מגדר".
"הרבה סצנות לקוחות מהחיים שלי"
שני הסרטים הם כמו כמו אגרופים לבטן. שניהם מבוימים למופת, וגם נקודת המבט הנשית בעולם גברי משותפת לשניהם. "חמצן" הוא סרט על ענת, אם יחידנית (איבגי), מורה במקצועה, שבנה עידו (סולטן) הוא חייל קרבי שאמור להשתחרר מצה"ל ולנסוע איתה להודו. מלחמה שפורצת בצפון הארץ, וחייל שנחטף בתחילתה, משבשים את תוכניותיהם וטוענים אותה בחרדה אימהית נוראה. כשהיא מבינה שעידו לא יכול או רוצה להשתחרר מהצבא כמתוכנן, היא נותרת בלי אוויר בריאות, ומחליטה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע ממנו להיכנס למערכה.
על "חמצן" עבדה במשך עשור. היא התחילה כשבנה היה בן 6 וכעת הוא בן 16, הגיל שבו מקבלים בדרך כלל צו ראשון.
"גדלתי עם אמא שעשתה ועושה הכל עבור בנותיה עד היום. ואני, בגלל שככה עוצבתי, גם הפכתי לאמא כזאת, ואני לא מצליחה להבין איך במשך דורות מוסרים את הילדים אל המולך במקום להילחם עבור שלום ולעשות הכל עבורו", היא אומרת. "אנחנו לא חייבים לחיות על חרבנו. זו לא גזירת הגורל אלא גזירת בני אדם".
בנימוקי השופטים בפסטיבל ירושלים למתן הפרס ל"חמצן" נכתב כי הוא "קריאה רדיקלית של ההוויה הישראלית, במרכזה אם הבוחרת להפסיק להיות קורבן של האתוס הישראלי, לא משנה מה יהיה המחיר. הסרט בנוי מרבדים רבים של המציאות הישראלית מנקודת מבט חדשה, שמעניק נופך כמעט תנ"כי לסיפור של אם העומדת בפני הקרבת בנה".
האתוס הזה כולל, למשל, את סצנת הפתיחה המצוינת של הסרט, שבה ענת מעלה עם כיתתה מופע שהוא סוג של מורשת קרב על כיבוש הכותל, כולל הקריאה "הר הבית בידינו". הכל מאוד פטריוטי ומוכר. מיד אחרי העבודה היא מקשיבה ל"קולה של אמא", תוכנית הרדיו ארוכת השנים, שנותנת לאימהות להשמיע רק סוג אחד של קול. זו הדרך של בראון להזכיר לנו על מה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. "אלה טקסטים של טקס אמיתי לפי משרד החינוך, שעלה בבית ספר ממלכתי רגיל, לא דתי, בצפון תל אביב", היא אומרת. "יש הרבה סצנות בסרט שלקוחות מהחיים שלי כאמא. כמו זו שבה היא עוברת עם המחבט נגד יתושים מעל הפנים והגוף שלהם בזמן שהם ישנים. הייתי עושה את זה איזו שעה וחצי ומסתכלת עליהם כשהאור מהמחבט הזה מאיר את תווי הפנים שלהם. זה דימוי כל כך יפה וידעתי שאני אשתמש בו. וגם הסצנה של המים בים. היתה לי אפיזודה של כמעט טביעה בים, שהיתה מאוד מפחידה. הייתי בחודש השמיני להיריון עם הבן שלי בים".
בראון, בת 47, אם לשני ילדים, חיה בתל אביב, גדלה בפתח תקווה למשפחה דתית. היא למדה באולפנה והיתה מדריכה בבני עקיבא, אבל שמאלנית, היא מציינת. היא גם ראש התוכנית לתואר שני בקולנוע מעשי באוניברסיטת תל אביב.
כמי שבאה מהציונות הדתית, מה דעתך על מה שקורה איתה כעת?
"קטסטרופה. חירבה את המדינה".
"לא בטוח שיבינו את זה בחו"ל"
לפני ובמהלך העבודה על "חמצן", שאותה היא משווה ל"מרתון למרחקים מאוד ארוכים", היא יצרה עוד כמה סרטים בהם "מתמורפוזה" (כך עם שגיאת הכתיב) (2006), ובו עדויות של נשים על אונס וגילוי עריות; "געוואלד"(2008), מיוזיקל קווירי קצר על לילה בבר בירושלים; "נדר" (2014), על ילדה שמעליבים אותה בבית ספר והיא פועלת לשינוי. ושני סרטי דוקו: "התליין" (2010), שביימה עם אביגיל שפרבר, על שלום נגר, התליין של אדולף אייכמן; ו"מקווה שאני בפריים" (2017), על מיכל בת־אדם, במאית הקולנוע הראשונה והיחידה בישראל שיצרה סרטים שעוסקים בנושאים שמעסיקים גם את בראון כמו אימהות ואנטי־מיליטריזם.
"התפקיד הפוליטי של אימהות בעיניי הוא סימבולי. למשל, תנועת ארבע אמהות שהצליחה לסחוף וליצור שינוי אמיתי, ובסופו של דבר הביאה ליציאה מלבנון", אומרת בראון. "זה לא שהיו בתנועה רק אימהות או נשים כמובן, אלא שבאופן מכוון זו תנועה שהחליטה לחרות על דגלה ערכים שמזוהים באופן תרבותי ואפילו מסורתי עם אימהות: כלומר חמלה וחיים. אני מודעת היטב לשימוש המהותני ב'אימהיות' אבל אקדם דרכו בשמחה את הערכים שנדמה שנשכחו לחלוטין מהחברה שלנו. התפקיד של כולנו, כרגע, הוא לעשות הכל כדי להפסיק את הלחימה בעזה שלא תורמת להחזרת החטופים אלא להפך, ובמקביל מסכנת חיילים וגורמת להרס בלתי נתפס בעזה, לרעב, מחלות ופגיעה בהמונים חפים מפשע".
"חמצן" הוא סרט כל כך ישראלי. הסצנה שמתחילה בהודעה בחדשות על חטיפת חייל, כמעט לא נשמעת על ידי הקהל, אבל ברור שהגיבורה שומעת אותה, והאופן שהיא מתנהגת מאותו הרגע מוכר לכל ישראלי. האם רק לנו?
"בסצנה של הדפיקה בדלת, יש שוט של כמעט שלוש דקות של שקט. זה אחד השיאים של המשחק של דאנה. אנחנו חוטפים התקף לב. אני מסכימה איתך שבחו"ל לא בטוח שיבינו את זה. אבל אני חייבת להגיד שאפילו אנחנו לפני שלוש שנים, לא היינו חווים את זה בכזאת עוצמה".
הסצנה הזאת היא מהסוג שאומרים עליה "זר לא יבין זאת". נדמה לי שבמצב העניינים הנוכחי, זר גם לא יצפה.
"לא נכון. יראו את הסרטים בחו"ל. זה לא מה שיכול היה להיות לפני תקופת החרם הנוכחית. ובאמת היה לנו מפיץ צרפתי שהיה מאוהב בסרט, נסע לפסטיבל ברלין, חזר ואמר שהוא לא יכול לקחת אותו עכשיו. אבל יש סדקים שדרכם עוברים הסרטים. זה מצער שהסרט נפגע מהמצב אבל יש דברים שמצערים אותי הרבה יותר. מה שאנחנו עושים בעזה פשוט קורע לי את הלב. מטורף בעיניי שאנחנו, עם שחווה כזה סבל אדיר, הגענו למקום הזה. אני דור שלישי לשואה לסבתא שעוד בחיים. זה לא היה כל כך מזמן. התחושה היא שאיבדנו את הבית שלנו, לעד. יש כאן השחתה קולקטיבית. אני לא רואה תקומה. שאלת־העל של 'חמצן' היא אם יש דרך לצאת ממעגל האלימות הזה בלי לנהוג באלימות. אין לי על זה תשובה".
