מרשעת 2: כשמיוזיקל צבעוני הופך למראה מדאיגה של ההווה
אחרי ההצלחה האדירה של הסרט הראשון חוזרת “מרשעת”, אבל הפעם עם אלגוריה פוליטית אנטי־פשיסטית שמוכיחה שגם בידור מתוק יכול לשאת מסר אקטואלי וכמעט נבואי
תקציר הפרק הקודם: הבמאי ג׳ון צ׳ו (״שכונה על הגובה״) והמפיק מארק פלאט (״לה לה לנד״) הפתיעו כשהוציאו לפני שנה את הגרסה הקולנועית למיוזיקל ״מרשעת״. גרסה שלקח להם 21 שנה לפתח, ובסופו של תהליך מתברר שהם עשו עבודה יפה: זה היה סרט טוב, עם ליהוק מושלם ומפתיע, שגם זכה להצלחה קופתית גדולה, בתקופה שבה עיבודי מיוזיקלס בימתיים למסך לרוב מאכזבים, אמנותית או קופתית. אלא שהיתה החלטה אחת מרגיזה: לפצל את הסרט, שצולם ברצף, לשני סרטים נפרדים. על הבמה ״מרשעת״ נמשך שעתיים ו־45 דקות, עם הפסקה של רבע שעה באמצע. בקולנוע ״מרשעת״ הפך לשני סרטים עם אורך מצטבר של כמעט חמש שעות, ועם הפסקה של שנה באמצע. אמנותית, זה מרתיח. אבל מבחינה מסחרית מתברר שההימור השתלם: אחרי ש״מרשעת״ שבר קופות לפני שנה, עיון באתרי מכירות הכרטיסים בבתי הקולנוע הישראליים לקראת הקרנות הבכורה מחר, מעיד שהאולמות - המון אולמות - כבר מלאים למדי. הקהל לא רק רוצה את המערכה השנייה, הוא רוצה הדרן.
״מרשעת, חלק 2״ מגיע אל בתי הקולנוע אומנם עם פוטנציאל של להיט, אבל גם עם סוד גלוי. כל מי שראה את גרסת הבמה (ובהתחשב בעובדה שזה המיוזיקל השני הכי מצליח בכל הזמנים בתולדות ברודוויי, אחרי ״מלך האריות״, יש להניח שלא מעט מהקוראים ראו אותו בניו יורק או בלונדון) יודע שהמערכה השנייה של ההצגה חלשה באופן משמעותי מהראשונה. המערכה הראשונה היא קומדיית התבגרות בבית ספר למכשפות צעירות, וסיפור היכרותן וחברותן של שתיים מהתלמידות בו — גלינדה (אריאנה גרנדה, הפתעת ענק), שתהפוך למכשפה הטובה, ואלפיבה (סינתיה אריבו), שתגדל להיות המכשפה הרעה מהמערב, והמרשעת משם הסרט. המערכה השנייה היא כבר טרגדיה יוונית (עם קצת סוכר, כי בכל זאת). מבחינת שירים, קצת כמו תקליט משנות השבעים, כל הלהיטים הגדולים נמצאים בצד הראשון. השאריות בצד השני. המערכה הראשונה נגמרת עם קרשצ׳נדו אדיר, כשאלפיבה מגלה שהיא מסוגלת לעוף תוך שהיא שרה ״Defying Gravity״. המערכה השנייה נגמרת עם, נו, אתם יודעים. הרי הסוף מסופר כבר בהתחלת הסרט, ואם ראיתם את ״הקוסם מארץ עוץ״, הסוף מופיע גם שם (כאמור, עם קצת סוכר).
גם העובדה שבהצגה ובסרט עלילת ״הקוסם מארץ עוץ״ שזורה לתוך העלילה הפריעה לי. זה דבר אחד להיות יצירה שנכתבת בהשראת יצירה אחרת ורוצה להציג פרשנות אחרת לה, זה דבר אחר כשיצירה כה קאנונית כמו ״הקוסם מארץ עוץ״ הופכת להיות הרגל הרביעית שמחזיקה את ״מרשעת״ באוויר, כשהאנרגיות דועכות.
ועם כל זה, עם כל מה שעומד כמגרעת נתונה במערכה הזאת, יש לציין שצ׳ו ופלאט עשו עבודה גם כאן, אף על פי שזה החלק האפל של הסיפור. אם החלק הראשון סיפר לנו איך דמויות שחשבנו שהן רעות, הן בעצם דמויות טובות שלא הובנו כראוי, החלק השני מראה איך דבר כזה נוצר. איך מדינה מידרדרת לדיקטטורה פשיסטית וגזענית, איך שליט שולט בנרטיבים ובמציאות באמצעות יועצי התקשורת שלו, ואיך האזרחים ממהרים לשתף פעולה עם גזירות גזעניות ואנטי־דמוקרטיות. יש משהו ב״מרשעת״ שקצת הורס את ״הקוסם מארץ עוץ״, כשמתברר שזו בעצם מטאפורה לגרמניה הנאצית, אבל בהתחשב בעובדה שההצגה נוצרה ב־2003 והסרט צולם 20 שנה אחר כך, די מדהים איך ״מרשעת, חלק 2״ מצליח לקלוט איזשהו תדר שקיים כעת במציאות, בפוליטיקה, בתקשורת, באמריקה ולא רק שם. ״מרשעת״ הוא לא סרט על מכשפה, אלא על לוחמת חופש, על גיבורת רזיסטנס, ודי מדהים שסרט כה צבעוני, כה מתוק, וכה קלאסי בליטוש הקולנועי שלו, מצליח להיות גם אקטואלי ורלבנטי, באופן כמעט נבואי. זהו בידור.
