"לגבור על כוח המשיכה" ("Defying gravity") הוא הביטוי שחוזר בפוסטים נרגשים של צופי "מרשעת", הלהיט הקולנועי התורן. זה שם השיר (ושורה משמעותית בו) שמהווה את רגע השיא של הסרט, וממחיש את החשיבות של התנגדות לכוחות חזקים שמופעלים עלינו ומתווים לנו מסלול מסוים, גם אם זה המסלול הלא נכון. ולא בכדי הוא נהפך להמנון של מיעוטים מוחלשים.
"מרשעת" מתמקד בחברות בין שתי מכשפות בארץ עוץ: גלינדה (אריאנה גרנדה) — עשירה, מפונקת, פופולרית וקונפורמיסטית שנחשבת המכשפה הטובה — ואלפבה (סינתיה אריבו), שמסומנת כחריגה מרגע לידתה. צבע העור שלה ירוק, דבר חריג מאוד אפילו בממלכה שבה יש קסמים וחיות מדברות. היא לובשת בגדים שחורים, בניגוד לגוונים העליזים והבהירים שלובשים חבריה לספסל הלימודים, והיא ניחנת בידע רב, דעות לא שגרתיות וכוחות בלתי צפויים, שהיא בעצמה לא לגמרי מבינה את היקפם ואיך שולטים בהם. היא תיחשב בהמשך המכשפה הרעה.
עם הזמן החשדנות בין השתיים מתחלפת בפתיחות, והיריבות נהפכת לחברות. גלינדה נותנת לאלפבה את הגב שחסר לה, ואלפבה מלמדת אותה לעמוד על שלה ולהעז. ובזמן שהקשר ביניהן הולך ומתחזק, על אף השקפות העולם השונות שלהן, המצב בממלכת עוץ הולך ומידרדר: הממשל נהפך לגזען כלפי בעלי החיים המדברים, אוסר עליהם ללמד בבית הספר ומבקש לכלוא אותם בכלובים מגיל צעיר, כדי שלא ילמדו לדבר.
כשמרצה־תיש מכובד ותיק מגורש באלימות מבית הספר שבו לומדות גלינדה ואלפבה, המנהלת ואנשי המשטר נכנסים לכיתה ומורים לתלמידים לשתף פעולה בשקט, להישאר במקומותיהם ולא להתווכח. אלפבה היא היחידה שקמה ממקומה ופותחת את הפה. כוחותיה מתפרצים ממנה, מאפשרים לה לבצע קסם שירדים את השומרים והתלמידים, וכך היא מצליחה לשחרר לחופשי גור כלוא.
יותר מדי דברים בעוץ המידרדרת מזכירים את ישראל 2024 — מהגזענות הממסדית, דרך רדיפת המתנגדים לשלטון ועד סתימת הפיות האלימה, שלאחרונה עלתה מדרגה מבהילה עם הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט, המהלכים להדחת היועמ"שית והצעדים נגד התקשורת החופשית. הממשלה פועלת באופן שיטתי כדי לשבור את כל מי שמעז למתוח עליה ביקורת ולא משתף פעולה באופן עיוור עם החלטותיה.
לשלטון בעוץ ברור שלאלפבה יש עוצמה ופוטנציאל גדול, אז הוא מנסה לשאוב אותה אליו. מורה בכירה ומקורבת לשליט הקוסם מטפחת אותה ומזמינה אותה למשרדו. אלפבה יודעת שאם תמצא חן בעיניו יהיה לה סיכוי לעבוד איתו — הזדמנות נדירה שתאפשר לה לתקן את מה שמקולקל בממלכה, וגם לשנות את האופן שבו מתייחסים אליה. אלפבה נרגשת מהאפשרות הזאת, אבל עם הזמן נתקלת בעוד ועוד התנגשויות בין טובת הכלל לטובתה האישית עד שהיא מבינה את עומק הבעיה שטמונה במערכת.
מתברר שהקוסם אינו שליט טוב לב כפי שחשבה, אלא מתחזה, רודן שמחזיק בעוץ באמצעות שקרים ומניפולציות, ושהוא ומורתה האהובה עומדים מאחורי דיכוי החיות. כעת אלפבה צריכה להחליט: האם היא נשארת לעבוד איתם ובוגדת בעקרונות שלה כדי לנסות להשפיע מבפנים, או שהיא שוברת את הכלים ומשלמת את המחיר?
אלפבה עושה את המעשה הנכון אף שהיא יודעת שיסיתו נגד. היא מבינה שאין לה ברירה אלא לסכן את המעמד שלה לטובת הכלל. בישראל התנהגות כזאת היא בדיונית יותר מכל סרט פנטזיה
אלפבה בוחרת במודע בהתנגדות כדרך חיים. היא מאמצת את הזהות שלה כלעומתית, כאחרת, אומרת את דעתה גם כשזו לא פופולרית, ועושה את המעשה הנכון — עוזרת למדוכאים אחרים, מדברת בשם מי שהושתקו וחושפת שקרים גם כשהיא יודעת שההתנהלות הזו עלולה לגבות ממנה מחיר אישי כבד שאין ממנו דרך חזרה. היא יודעת שיסיתו נגדה, יפיצו עליה כזבים ויהפכו אותה לאויבת העם. אבל היא גם מבינה שאין לה ברירה אלא לסכן את המעמד שלה למען טובת הכלל. כי אם אין צדק לכולם, אין צדק לאף אחד.
בישראל התנהגות כזאת היא בדיונית יותר מכל סרט פנטזיה. אף גורם בקואליציה לא מעז לפצות פה נגד השליט הכל־יכול, ואילו ראשי האופוזיציה מתחרים ביניהם מי יקרוץ בעוצמה רבה יותר לקהל ימני־לאומני. אף אחד לא מציע חלופה אמיתית לשלטון. היחידים שמעיזים להתנגד מבפנים הם הפקידים, אבל לבד הכוח שלהם לא מספיק חזק כדי לבלום את הממשלה.
"מרשעת" נהפך לשובר קופות כי הוא מעורר השראה, כי בתקופה כל כך מייאשת גם באמריקה, כשלבית הלבן עומד לחזור עבריין מורשע, גזען ומיזוגין — כולנו צריכים וצריכות סרט שבו בת מיעוטים מעיזה לצאת נגד כוחות גדולים ממנה, ומנצחת, אף שהיא כמעט לבד. אלפבה מעודדת אותנו להמשיך להילחם למען טובת הכלל, למרות כל הסיכונים. היא מזכירה לנו שגם אם יקראו לנו בוגדים וגם אם יסיתו נגדנו — כשנהיה רבות ורבים יחד, לא יוכלו להתעלם מהכוח שלנו.
