חתן פרס ישראל הבמאי רם לוי הלך לעולמו בגיל 85
לוי היה מחלוצי הטלוויזיה הישראלית ויצר סרטים שלחצו על כפתורים רגישים בחברה ובפוליטיקה. סרטו "חירבת חיזעה" הוביל למחאה שבה עובדי רשות השידור החשיכו את המסך במחאה על צנזורה. מלבד העיסוק בנושאים פוליטיים נפיצים, תיעד יצירות תיאטרון מרכזיות בתרבות הישראלית
רם לוי, שהלך היום לעולמו בגיל 85, היה חלוץ. הוא היה תל אביבי שבשנות הששים נסע ללמוד קולנוע בלונדון, השתלב בעבודה ב-BBC ועזב אותה כדי לחזור לישראל ולהיות חלק מצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ששידוריה הושקו ב-2 במאי 1968. מאז, ועד שנסגרה רשות השידור ב-2017 והוקם תאגיד השידור הציבורי, לוי היה אחד היוצרים הבולטים של הטלוויזיה הישראלית.
סרטיו היו עדות לכך ששידור ציבורי חייב לעסוק בנושאים רגישים, נפיצים ולאו דווקא פופולריים, כאלה שלוחצים על כפתורים ומאתגרים את גבולות חופש הביטוי. מנגד, לעתים התוכן בא על חשבון הצורה. אבל היה לו מפעל חיים מפואר בשידור הציבורי, עליו זכה ב-1993 בפרס ישראל.
אתר האינטרנט של כאן 11 מכיל ארכיון מרשים של 24 סרטים עלילתיים ותיעודיים, וסדרת דרמה אחת (״מר מאני״, על פי ספרו של א.ב יהושע), כולם זמינים לצפייה עכשיו. חלק מהסרטים האלה עשו כותרות בזמן אמת: ״לחם״ (1986), על המצוקה הכלכלית של תושבי עיירת פיתוח בדרום שנקלעת למשבר כלכלי, ״אינדיאני בשמש״ (1981) ו״כתר בראש״ (1989). אבל שמו של לוי יהיה תמיד מזוהה עם הגרסה המצולמת לסיפורו של ס. יזהר, ״חירבת חיזעה״. הסרט, שהפקתו אושרה על ידי הנהלת רשות השידור, צולם ב-1977 לפני המהפך הפוליטי, אבל תוכנן לשידור בתחילת 1978, אחריו, והממשלה דרשה את ביטול שידורו.
הסיפור והסרט עוסקים במלחמת השחרור, כשיחידת חיילים, שיורים להנאתם בערבים שעובדים במטעים כאימון צליפה מרחוק, מקבלת משימה לכבוש את הכפר הערבי חירבת חיזעה, לגרש את תושביו ולפוצץ את בתיו. הסרט, בכיכובם של דליק ווליניץ וגידי גוב, צולם בשטחים, בהשתתפות תושבי הכפרים בגדה המערבית. הממשלה חששה ששידור הסרט יפוצץ את שיחות השלום עם מצרים (זאת למרות שהסיפור של ס. יזהר היה כבר שנים חלק מתוכנית הלימוד בבתי הספר).
עובדי רשות השידור מחו נגד ההתערבות והצנזורה, והחשיכו את המסך בשעה שבה הסרט היה אמור להיות משודר. בעקבות המחאה הסרט שודר לבסוף כמה שבועות אחר כך. צריך לזכור: באותם הימים בישראל היה רק את הערוץ הזה, לא היו אופציות צפייה אחרות, וזה לפני עידן הווידיאו. כשמשדרים משהו, כולם רואים את זה. כשעובדי הטלוויזיה מחשיכים את המסך, אף אחד לא רואה כלום באותו ערב, אבל הרצון לשלוט בתכני הטלוויזיה ולהתאים אותם לאג׳נדה הפוליטית של הממשלה היה שם מרגע שהטלוויזיה הוקמה, וסרטיו של לוי לחצו תמיד על הנקודות הכי רגישות של הפוליטיקאים בארץ, שבמקום לתקן את המציאות, העדיפו לנסות לצנזר את ייצוגיה בתקשורת.
מבחינתי ולטעמי, עבודתו המרשימה ביותר של לוי היתה כאיש תרבות שתיעד את יצירות התיאטרון בארץ. תמיד חשתי שעם כל הכבוד למצפון פוליטי חריף, שם נמצאת אהבתו האמתית, הוא עיבד למסך הצגות של ניסים אלוני (״הכלה וצייד הפרפרים״), יעקב שבתאי (״כתר בראש״), חנוך לוין (״הילד חולם״) ותיעד את הפקת האופרה ״נבוקו״, ואת קבוצת התיאטרון האקטיביסטית של נולה צ׳לטון שב-1979 עלתה לקרית שמונה ליצור תיאטרון חברתי.
הסרט התיעודי של לוי, ״לשחק שדים, לשחק מלאכים״ הוא קפסולת זמן מטורפת, כי בקבוצת התיאטרון של צ׳לטון שאותה תקופה היו חברים שלמה בראבא, מוני מושונוב, סנדרה שדה, איציק ועפרה ויינגרטן וארנון צדוק. סרטו התיעודי האחרון היה ״דיבוקים״, תיעוד יפה של העבודה של יבגני אריה על ההצגה ״הדיבוק״ בתיאטרון גשר. הסרט, שזמין לצפייה באתר של תיאטרון גשר, הוא כעת אנדרטה יפה לשני הבמאים האלה שכבר אינם איתנו - יבגני אריה ורם לוי.
