סגור
פנאי קלואי קולמן ואמילי בלאנט משמאל ב  סוחרי הכאב
קלואי קולמן ואמילי בלאנט (משמאל) ב"סוחרי הכאב". טרגדיה שמוגשת באופן מהנה (צילום: צילום: Brian Douglas/Netflix)

מגפת האופיואידים, גרסת נטפליקס

ב"סוחרי הכאב" גייסה ענקית הסטרימינג את במאי סרטי “הארי פוטר” כדי להנגיש את המשבר שגרם למותם של חצי מיליון אמריקאים. התוצאה היא סאטירה תאגידית קצבית שממחישה את הבצע והכשל המוסרי של חברות התרופות ואת התפוגגות החלום האמריקאי

לפני שלוש שנים בדיוק נחתם סיכום בין משרד המשפטים האמריקאי ובין חברת התרופות פרדו, בבעלות משפחת סאקלר, שחייב את החברה לשלם שמונה מיליארד דולר למימון התביעות שהוגשו נגדה בשל אשמתה בגרימת מותם של חצי מיליון אמריקאים שהתמכרו למשכך הכאבים אוקסיקונטין שהחברה ייצרה ושיווקה. ההסדר המשפטי הזה הגיע שנה אחרי שחברת פרדו הודיעה על פשיטת רגל, כשהבינה שלא יהיה ביכולתה לממן את אלפי תביעות הנזיקין שהוגשו נגדה. זה היה רגע השיא במה שכונה במהלך שנות העשרה של המאה ה־21 משבר האופיואידים — כשחברת פרדו ועוד חברות פארמה נוספות שיווקו לקהל הרחב משככי כאבים חזקים על בסיס פנטניל, חומר נרקוטי ממכר במיוחד. בשלוש השנים שחלפו מאז, ומרגע שאשמתם של חברת פרדו ושל משפחת סאקלר הפכה לעובדה משפטית מוגמרת, מסכי הטלוויזיה התמלאו בסדרות עלילתיות ותיעודיות שניסו להסביר איך המשבר הזה נוצר, בהן סדרת הדוקו של אלכס גיבני "פשע המאה", "Dopesick" בכיכובו של מייקל קיטון כרופא הנתון ללחצים של חברות התרופות ושל מטופליו המכורים, "Painkiller" עם מתיו ברודריק והדוקו "All the Beauty and Bloodshed", זוכה פסטיבל ונציה שעקב אחר מאבקה של האמנית נאן גולדין נגד משפחת סאקלר.
בסוף השבוע האחרון הגיע לנטפליקס "סוחרי הכאב", אחד הסרטים שהם ינסו לקדם השנה לאוסקרים, שמציג את סיפור משבר האופיואידים כמעין סאטירה תאגידית, שמספרת את סיפורה של חברת תרופות קטנה ובדיונית, איך התרופה שהיא פיתחה הפכה אותה מכישלון להצלחה ואיך היא הפכה עשרות מתושבי פלורידה למכורים לאופיום. בסרט החברה אמנם בדיונית, אבל הסיפור אמיתי, והוא מבוסס על כתבה ב"הניו יורק טיימס" מ־2018, שחקרה איך חברת "אינסיס" מפלורידה גייסה רופאים באמצעות שוחד כדי לשכנע אותם לרשום מרשמים למשכך הכאבים שהם המציאו, שהיה יעיל וחיוני לחולי סרטן, אבל קטלני לכל השאר.
את "סוחרי הכאב" ביים הבריטי דייויד ייטס, שב־16 השנים האחרונות ביים שבעה סרטים מהיקום הקולנועי של “הארי פוטר”, שם הוא נכנס לנעליהם של במאים מוכשרים ממנו כמו כריס קולומבוס ואלפונסו קוארון. גם בסרט הזה ייטס מתגלה כחקיין מוכשר, נראה ש"מכונת הכסף" של אדם מקיי היה מושא ההשראה שלו — סרט קצבי ומשעשע ברובו על קטסטרופה נוראית. אמילי בלאנט מגלמת אם חד־הורית בפלורידה של תחילת העשור הקודם. מצוקה כלכלית והאפילפסיה של בתה דוחפות אותה לנסות למצוא פרנסה כחשפנית, אבל מפגש מקרי עם מנהל שיווק (כריס אוונס) של חברת תרופות מקומית כושלת מעניק לה אפשרות לשינוי קריירה — להפוך לאשת שיווק של החברה בקרב רופאים. המעניין הוא שאם הסרט הזה היה נעשה בסביבות 2015, לפני שממדי מגפת האופיואידים היו ידועים, כמו אחריותן של חברות התרופות, היינו מקבלים סרט שונה בתכלית שמציג את יופייה של היזמות האמריקאית ואת העובדה שהחלום האמריקאי חי וקיים, כשאשה קשת יום והומלסית, עם כישרון שיווקי טבעי, יכולה להפוך כמעט בן־לילה לעשירה. אבל "סוחרי הכאב" הוא לא קומדיה אלא טרגדיה - טרגדיה שגם בהיותה קצבית ומלאת אירוניה, ממחישה איך עסקים יקריבו את הערכים, המוסר והחוק כדי לזכות בהצלחה ואיך באמריקה גם מי שזוכה להצלחה כלכלית - כולל מכונית יקרה ובית יפה, עדיין לא יכולה להרשות לעצמה להשיג טיפול רפואי נאות לבתה, טיפול שרק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם, וכך הסנדלרית שמכרה תרופות לרופאים הולכת יחפה ולא יכולה להרשות לעצמה טיפול רפואי פרטי.
ולכן זה סרט שמחולק באופן סימטרי ונבון למדי לשני חלקים - עלייתם ונפילתם. החלק הראשון הוא סיפור על יזמות, הצלחה ואופוריה. ועל כך שבתחילת דרכה, החברה הזאת אכן העניקה למטופליה הקלה ומזור ושהמוצר שלהם - לפחות על פי הסרט - כנראה באמת היה טוב וחדשני מזה של מתחריהם. אבל עם ההצלחה מגיעה תאוות הבצע, ועם הבצע מגיעה הדרישה מבעל הבית (אנדי גרסיה) להתחיל למתוח את הרגולציה ובהדרגה לעבור על החוק ממש. וכמו ב"מכונת הכסף", גם כאן ההבנה של בכירי החברה היא שלמעשים שלהם תהיה השלכה נוראית לא רק על חייהם האישיים, אלא גם על אמריקה כולה. והם בכל זאת עושים את זה. וזהו, כאמור, רק סיפורה של חברה אחת קטנה ומקומית. לא של תאגיד ענק ובינלאומי, ואם ככה זה נראה בקנה מידה קטן, דמיינו איך זה נראה בידיים של חברת ענק ואם למישהו היה סיכוי להינצל ממנת יתר. אחרי סדרות רציניות וחשובות, שהיה בהן גם משהו מטיף וחמור סבר, "סוחרי הכאב" מספר את סיפור מגפת האופיואידים באופן שהופך אותו לנגיש. זה לא הסרט הטוב ביותר שנעשה על הנושא, אבל בינתיים הוא המהנה שבהם.
ועוד שני סרטים לצפייה:
"קצפת ודובדבנים" (אתר סינמטק תל אביב). לרגל המצב, ולטובת קצת אסקפיזם, מאפשר גור בנטביץ' לצפות בחינם בסרטו האחרון והמצוין מ־2019 דרך אתר סינמטק תל אביב. זה ה"שיגעון של לילה" שלו: בנטביץ' מגלם במאי קולנוע שבליל הבכורה של סרטו יוצא למסע לילי בין תחנות ברחבי תל אביב — שהופכת לעיר של קולנוע והזיה. סרט מקסים ומקורי.
"עלילות הנווד של צ'פלין" (yes VOD). ב־1958 קיבץ צ'רלי צ'פלין שלושה מסרטיו הקצרים והאילמים שהופקו 40 שנה לפני כן וארז אותם לסרט אחד באורך מלא שנועד להפצה מחודשת עבור הקהל שעוד לא נולד כשהוא היה מפורסם. צ'פלין הוסיף הקדמה בקולו לכל סרט, ובה הוא מספר לקהל של 1958 מה זה בעצם סרט אילם, מה זה בעצם הוליווד ואיך הוא ביים כל סרט. צ'פלין גם הלחין את המוזיקה שמלווה את הסרטים — "חיי כלב", "הכתף שק" ו"עולה הרגל". קטעי הקישור החדשים מענגים, והסרטים עצמם, כמובן, מענגים ומבריקים.