סגור
השחקנים מיכאל מושונוב ו עפרי ביטרמן מתוך הסרט אמריקה פנאי
השחקנים מיכאל מושונוב ועפרי ביטרמן מתוך הסרט אמריקה (צילום: עמרי אלוני)

"אמריקה": עדינה ויפה, אך מזכירה לעיתים תרגיל בכתיבה

סרטו השני של אופיר ראול גרייצר הוא מלודרמה ישראלית עדינה ויפה שמזכירה את האסתטיקה של אלמודובר. למרות התמה הראשית הקושרת בין מים, צמיחה, פריחה, חיים ומוות, קשה שלא לחוש שיש כאן תרגיל בכתיבת מלודרמה, יצירה מחושבת ושכלית, שמתעללת בדמויות רק כי חוקי הז'אנר מחייבים

"אמריקה", סרטו השני של אופיר ראול גרייצר, הוא סרט ישראלי־אמריקאי מרובה סמלים ומטאפורות שעוסק בקשר שבין מים וצמחים. אלי (מיכאל מושונוב) מסמל את המים, זו לא רק הנוכחות שלו בתוך בריכות ומעיינות, אלא גם העובדה שהוא מיוצג על ידי הצבע הכחול בפתיחת הסרט. הוא מדריך שחייה ישראלי בשיקגו, שם הוא חי תחת זהות בדויה, בורח מהטראומות המשפחתיות שלו ומנסה לעזור לילדים אחרים להתגבר על הטראומות שלהם באמצעות שהייה במים. מותו של אביו, שאיתו לא היה בקשר, מחזיר אותו לישראל, וכאן הוא מחדש את הקשר עם חבר נעורים, יותם (עפרי ביטרמן), שפתח חנות פרחים עם בת זוגו איריס (אושרת אינדגשט, התגלית של הסרט הזה). תאונת טביעה ששמה את יותם במצב של סכנת חיים יוצרת תחושה שהתסריט המעט סכמטי הופך את אלי לדמות שמוות, אסונות וטראומות רודפים אחריו. אמו התאבדה, אביו מת וחברו הטוב ביותר נפצע באופן קשה.
הפציעה של יותם מחברת בין אלי ואיריס, במערכה ראשונה שמזכירה את נקודת המוצא של "האופה מברלין", סרטו הקודם של גרייצר, שזכה בפרס אופיר ובהצלחה קופתית מרשימה ומפתיעה. גם כאן נדמה שהגעגועים של שני הגיבורים לדמות השלישית כופה עליהם אינטימיות שלא היתה יכולה להיווצר בלעדיו. "האופה מברלין", שנע בין ישראל וגרמניה, ניזון מהעובדה שגרייצר מחלק את חייו בין ישראל וגרמניה, ובין עבודתו כיוצר קולנוע והיותו במקביל גם שף וקונדיטור. סרטו השני, שגם בו יש לא מעט בישול, נולד מהעובדה שבן זוגו של הבמאי הוא הבעלים של חנות פרחים. ואכן, "אמריקה" הוא בראש ובראשונה סרט יפה לעין. כמו רצף מסעיר וחושני של טפטים נעים, העיצוב והצילום בסרט מייצרים פריימים עמוסי צבעים, פרטים ופרחים, כמו ג'ונגלים טרופיים קטנים, הביטאט פרחוני שמהווה ניגוד צבעוני לעובדה שחייהם של הדמויות נובלים וקמלים. בסרטו השני גרייצר מפגין חוש אסתטי, סימבולי ומלודרמטי שמזכיר את סרטיו הצבעוניים ביותר של אלמודובר — ללא האירוניה וללא הקאמפ אמנם, אבל עם התחושה שהרגש האמיתי נמצא בבחירת הצבעים ולא בדמעות הגיבורים. ובכל זאת, למרות יופיו, למרות המשחק העדין והמאופק של שלושת השחקנים הראשיים, ולמרות התמה הראשית הקושרת בין מים, צמיחה, פריחה, חיים ומוות, קשה שלא לחוש שיש כאן תרגיל בכתיבת מלודרמה, יצירה מחושבת ושכלית, שמתעללת בדמויות רק כי חוקי הז'אנר מחייבים.
מעניין לראות מלודרמה ישראלית. לא רק אלמודובר עולה במחשבה אלא גם דאגלס סירק ועמוס גוטמן. גרייצר, ממש כמו גוטמן, מבין שהיסודות של המלודרמה נטועים במסורת הנוצרית, שמכתיבה עלילה העוסקת בחיים של יסורים וגאולה באמצעות המוות. גוטמן מיקם את "חימו מלך ירושלים" במנזר ואחרי שובו משהות בארצות הברית העמיס על "חסד מופלא" איקונוגרפיה נוצרית. וכך גם גרייצר, שמייבא לישראל את המסורת הגרמנית של סירק ופסבינדר: הגיבור שלו מאמץ לעצמו שם אמריקאי בדוי — קרוס (צלב), והאשפוז של הגיבור השני עובר עליו במנזר נוצרי. את סרטיו של גוטמן נטו לסווג כפוסט מודרניים וכך להסביר את המלאכותיות, הפסטיש והיעדר האותנטיות, אבל "אמריקה" — ייאמר לזכותו — הוא סרט נטול ניכור, נטול הומאז'ים, מחוות וציטוטים, יש בו משהו אורגני יותר. הזרות שלו היא ככל הנראה ביטויו של במאי שלא מצליח להחליט איפה הוא נמצא, ולמעשה מביים סרט גרמני בישראל וקורא לו "אמריקה".
משונה שסרט שני הוא עדיין יצירה בוסרית, שבה לא כל הדמויות מנומקות ולא כל העלילות הגיוניות. אבל יש בו משהו עדין ויפה שחושף שמתחת לסרט הלא אחיד הזה, יש לכל הפחות כנות רגשית, שעוד עשויה לפרוח בסרטים הבאים.