מיה לנדסמן: "עירום על במה הוא תחפושת"
השחקנית המוערכת מיה לנדסמן משלבת מיינסטרים ופרינג' נועז - מהקאמרי ו"קופה ראשית" ל"צרכים קדושים", מופע חדש אוונגרדי עם הכוריאוגרף נבו רומנו שנע בין מחול, תיאטרון ופרפורמנס, וכולל סצנות עירום
כשמיה לנדסמן למדה בסטודיו של ניסן נתיב, היא צפתה במופע המחול בעירום מלא "שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו. "פתאום הבנתי את כל האפשרויות שיש לגוף, וקיבלתי הצצה לאדם הקדמון, אבל עוד לא הבנתי את זה על עצמי", היא מספרת, "הייתי צעירה ומלאת מגננות. השתאיתי למראה המחול, העירום והמשחק של הגוף שיוצא מגבולות המיניות. הייתי מוצפת". אחרי יותר מעשור לנדסמן הכירה את רומנו, ויחד הם יציגו בתיאטרון הבית ביפו את "צרכים קדושים" – מופע ללא מילים שנע בין מחול, תיאטרון ופרפורמנס, וכולל סצנות בעירום (ב־5 וב־19 בספטמבר).
לנדסמן (34) היא שחקנית תיאטרון וטלוויזיה, זוכת שני פרסי אקדמיה לטלוויזיה על תפקידיה ב"המפקדת" ו"שעת אפס", היא משחקת בקאמרי ב"צ'ילבות" וב"קופה ראשית" בכאן 11. רומנו (44) הוא כוריאוגרף ופרפורמר, שחי ויוצר במצפה רמון, שם הוא מנהל את מרכז המחול והפרפורמנס "זוזימה".
1 צפייה בגלריה
לנדסמן ורומנו. “ככל שנהיה כאן יותר שמרני ומוקצן אנחנו רוצים לעשות דברים יותר חופשיים ומשוחררים”
(צילום: אורי זמיר)
הבמה של "צרכים קדושים" כמעט ריקה: שני שחקנים ופנס שבור בודד בצד. לנדסמן ורומנו זקוקים למעט כדי לייצר עולם שלם: הגוף, הקול והתנועה הם חומרי הגלם, ומתוך המינימום הבימתי הזה נולדת התרחשות בלתי פוסקת, עם רגעים יפים, מרגשים, טקסיים, מטרידים, מצחיקים ובעיקר אנושיים. הם חוזרים לצרכים הכי בסיסיים - אוכל, מקלחת, נשימה, עשיית צרכים. הם משחקים עם הגוף ומשמיעים קולות. לנדסמן שוכבת כמודל ורומנו מצייר אותה על לוח מתכת ענק עם מסור דיסק. "העבודה מדברת על פירוק של היררכיות בין מה זה טוב ולא טוב, יפה ומכוער. הדימוי כל הזמן הופך ממשהו למשהו - חור של תחת הופך פתאום לציפור אקזוטית", מסביר רומנו.
"זו עבודה גם על החיים וגם על עולם האמנות בתוך החיים", אומרת לנדסמן. "מבחינתי זו עבודת מחול יותר מתיאטרון, סוג של ריאליטי אוונגרדי. אנחנו רוצים לשים מראה אחרת על האנושות והאנושיות" .
רומנו מרחיב על הרקע ליצירה: "המקום הזה הולך ונהיה יותר ויותר שמרני ומוקצן, וככל שסוגרים יותר – רוצים לעשות דברים עוד יותר חופשיים ומשוחררים. הפנס השבור על הבמה הוא הנכחה של שבר, אפילו שזה מאוד סימבולי. התחלנו להיפגש ולאסוף חומרים אחרי 7 באוקטובר והמלחמה. כולם היו פה שבורים והרבה בכי נכנס לעבודה. העצב אין לו סוף במקום הזה. אנחנו יוצרים שיקוף, ולא אמירה שיפוטית על המצב".
על העירום במופע לנדסמן מספרת ש"אנשים שאלו 'את הולכת עכשיו להתפשט?' וזאת לא נראתה לי אופציה. אבל בסטודיו עלו דברים אחרים, כמו לחשוב על היופי הרומנטי והקלאסי של גוף עירום ולא על הפחד, הבושה, המיניות וההיחשפות".
חששת להופיע בעירום?
לנדסמן: "כשנבו אמר לי 'עירום על במה הוא תחפושת' – הבנתי. זה לא כמו עירום אינטימי בחדר, זה עירום הרבה יותר ניאנדרטלי. החלטנו להביא את האנדרדוגיות לפרונט ולהתמקצע בדבר שאנחנו לא אלופים בו".
רומנו: "הבמה הופכת את העירום ישר לדימוי. חשוב להגיד שהוא רק חלק מהעבודה. מהות העבודה היא לפתוח ולאוורר שיפוטיות במובנים שאנחנו רגילים אליה".
לנדסמן מגלה שחלמה להיות רקדנית בילדות. "זאת עבודת המחול הראשונה שלי וזה הכי מרגש בעולם. זה שנבו זיהה אותי כרקדנית עשה קלוז'ר עם איזה פצע בילדות ונתן לזה מעוף".
היא נעה לאורך הקריירה בין המיינסטרים לפרינג' ומקפידה ליצור חומרים משלה. בתקופת החזרות עבדה בבוקר בהקאמרי על ההצגה "צ'ילבות" עם מרים זוהר, ובצהריים על "צרכים קדושים". "סיפרתי למרים שאני עושה מופע עצמאי, הראיתי לה תמונות ווידיאו, והיא אמרה: 'אני מעריצה אותך על זה שאת עושה את הדברים שלך וחושבת על התיאטרון באופן אחר וחדש'. אני חושבת ש'צ'ילבות' היא הצגה עוד יותר טובה ממה שיכלה להיות כי בחצי השני של היום עבדתי עם נבו. אני בטוחה שהשחרור שהיה לי בסטודיו השפיע על השחרור שלי על הבמה עם מרים. זה מזין אחד את השני, וגם להפך- זה שאני מספרת לנבו על החוויות מהעבודה עם מרים זוהר שהיא בת 95, זה הזין את העבודה שלנו".
רומנו מוסיף כי "זו עבודה משותפת. נוצרה בינינו שפה חדשה. בעבודה עם מיה יש משהו מאוד משחרר, היא רואה גבול ובא לה לחצות אותו, ולי זה נותן המון חופש לחפש ולהיות. אנחנו מאוד אוהבים לרענן את העבודה הזאת ממופע למופע ובכל פעם עושים תוספות ולפעמים זה קשור באקטואליה. כשהופענו אחרי אחד הסבבים עם איראן, הכנסנו את הבומים והנפילות של הפצצות".
“הרגשתי לפעמים שזה סוף העולם ושאנחנו משחזרים מה אנחנו זוכרים”, אומרת לנדסמן. "הדחף שלי הוא להיכנס לסטודיו ולהביא השראה ממשהו: רעיון, חלום, טקסטים שכתבתי ביומנים. אני לא רגילה לשתוק. זה קטע שפתאום הסטורי־טלרית לא שם, אבל הגוף מספר כל כך הרבה. אני קיבלתי את הזכות לשהות באיזה כלום, שממה, וסבלנות שממנה תגיע הנועזות".
