"אני סופר אימה וגם פחדן גדול"
זוכה פרס ספיר הטרי, אמיר חרש, ברח מתל אביב למלון דירות של פנסיונרים וגרושים בשורש, כותב סיפור ילדים על מלחמת המפרץ, מתגעגע לשגרה, מוציא את כספו על ספרים, מעריך את המוזרויות של החברים שלו, וחולם על בית בגליל
אמיר חרש
גיל:
44
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
בזוגיות
רזומה:
סופר, מרצה לספרות ואמן פרפורמנס. זוכה פרס ספיר (2025) על ספרו החמישי "שכול וכישלון וזומבים" (עם עובד)
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במלון דירות בשורש, בת הזוג שלי דנה ואני ברחנו מהמלחמה בתל אביב לכאן. זה מקום מוזר שמאוכלס על ידי פנסיונרים וגרושים שבורחים לרגע ולפעמים נתקעים בו עשרות שנים. דירות קטנות קצת משונות עם פרוזדורים ארוכים. זו חוויה סוריאליסטית להיות כאן. באנו כי יש כאן מקלטים בבניין. אנחנו כאן שבועיים וברגע שנעזוב נחפש מפלט אחר".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"טקס שתיית הקפה הוא טקס זוגי שאנחנו עושים בבוקר בבית עם מקינטה, מחממים חלב שיבולת ושמים שתי עוגיות של שיבולת שועל. יושבים עם ספר, שותים יחסית בשקט, לפעמים מקשקשים תוך כדי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"צבי שץ, סופר עברי שנרצח יחד עם י"ח ברנר במאורעות תרפ"א ולא הספיק לכתוב הרבה סיפורים. הוא למד עברית רק כמה שנים קודם וכתב כל כך יפה. הוא היה אדם מאוד אופטימי שהאמין בחיים ובכוח של הקבוצה ושל להיוולד מחדש בארץ ישראל. הייתי רוצה להרגיש משהו מכוחות החיים האלה, מהפתיחות הזאת".
על מה אתה עובד עכשיו?
"בשבועיים האחרונים עבדתי על סיפור לילדים על מלחמת המפרץ – סיפור בלשי על תעלומת מסקינטייפ שמבוסס על זיכרונות ילדות שלי במעורפל. רגע לפני המלחמה הייתי עסוק מאוד בזכייה בפרס ספיר על 'שכול וכישלון וזומבים' - ספר שמשלב בין הכתיבה של יוסף חיים ברנר לאפוקליפסת זומבים, ומתאר את מאורעות תרפ"א כמתקפת זומבים באמצעות הלשון ונקודת המבט של ברנר. זממתי מזימות גדולות בנוגע לספר, ואז פרצה המלחמה והכל עצר. ברחנו מהעיר אבל זה העלה בי זיכרונות ממלחמת המפרץ, וישבתי לכתוב את הסיפור הזה לילדים. אני חושב שמלחמות תמיד מזכירות מלחמות קודמות".
מה השריטה שלך?
"אני מסתכל בעיניים לאנשים בתחבורה ציבורית ולא מתחמק כשמסתכלים לי בעיניים. זה יכול להוביל למפגשים עם אנשים מוזרים מאוד, קצת משוגעים אפילו, שמתחילים לספר לי את סיפור החיים שלהם או מה הקולות אמרו להם, ואני מקשיב לאנשים האלה. זה יוצר מפגשים מעניינים ומפוקפקים במקצת".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"עצה שקיבלתי מהעורכת תרזה בירון־פריד: ‘הפסיק הוא פיגיון בלבו של הקורא’. זה אומר לשים לב לכל אלמנט בטקסט שאני כותב, אפילו דבר קטן כמו פסיק יכול להיות הרה גורל ולעשות הבדל של שמיים וארץ".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"אנחנו גרים ליד שוק לוינסקי בתל אביב, אז ללכת לשוק לקנות כל מיני דברים במעדניות ולעשות בראנץ' מפואר בבית מהתוצרת הטרייה שרכשנו. מאוד מומלץ".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לנסוע בזמן. זה מאוד שימושי לתחקיר. אני כותב על דברים היסטוריים וגם עתידניים, אז אם הייתי יודע מה קורה בסוף, הייתי יכול לכתוב סיפורים מוצלחים על זה, ואולי זה היה מרגיע את החרדות האפוקליפטיות שאני חש למדינת ישראל ולעולם בכלל. שתהיה לי ודאות בנוגע לכיוון שהדברים הולכים אליו".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"שרלוק הולמס".
למה אתה מתגעגע?
"לשגרה, לחיים רגילים, ואני מתגעגע לבית שלי בתל אביב. עזבנו בגלל שאין לנו ממ"ד או מקלט קרוב מספיק, אבל אני מתחיל להבין את האנשים שמוכנים לסכן את חייהם ופשוט להישאר בבית כדי לא להיות תלושים בין קרובי משפחה וכל מיני מגורים זמניים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"הכי הייתי רוצה שיהיה לי יותר מבית אחד. שתהיה לי גם הדירה שלי בתל אביב וגם איזשהו בית בגליל ביישוב קטן שאוכל לנסוע לחופשות כתיבה לעתים קרובות. להתנתק מהמולת העיר ולשבת ולכתוב".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“על ספרים. חדשים, משומשים, כאלה שצריך לתחקיר או בתחום שאני מתעניין בו – ספרי אימה, ספרים לא ריאליסטיים, שירה. כל פעם אני מתעניין בז'אנר אחר ומתחיל לרכוש ספרים. הספר האחרון שקניתי זה ‘נתן ועמוס’ של אסף ענברי. אני מלא הערכה לנתן אלתרמן ועמוס עוז ואוהב את הכתיבה שלהם, ואסף מבין משהו על איך לספר סיפור ביוגרפי וקולקטיבי".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להצליח להתמקד יותר, פחות להתפזר. אני עושה יותר מדי דברים בבת אחת, את כולם אני אוהב וכולם חשובים לי אבל זה מפזר אותי. גם כותב פרוזה, גם מלמד באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר לאמנויות המילה בירושלים, גם חוקר באוניברסיטה, גם עורך ביחד עם דנה שוופי בת זוגי את 'בלהות' – כתב עת לאימה בספרות בקולנוע באמנות. אני עושה פרפורמנס עם מכונות כתיבה – חבורה של כתבנים שמדברים עם אנשים על החיים שלהם וכותבים להם שירים על המקום. בעקבות פרס ספיר פונים אליי הרבה אנשים לעוד דברים אז צריך להתחיל להגיד 'לא', שזה דבר חדש. אני רוצה להגיד 'כן' לדברים מעניינים ונאלץ לסרב לחלקם".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"לחיות חיים שהם מסביב לספרות, טקסטים, קריאה וכתיבה. זה לא קל, העולם לא תמיד מתארגן בהתאם לשליחות שאדם חושב שיש לו, לכישרון ולתשוקות, ועם השנים נוצר מצב שבו אני חי מהאמנות שלי, ממפגש עם אנשים ומשיחות עם אנשים על טקסטים, וזו זכות גדולה".
מה מפחיד אותך?
"אני עוסק בסיפורי אימה ואני פחדן גדול אז יש לי רשימה ארוכה. אני פוחד ממקומות סגורים, מגבהים, מלהיקבר בחיים, מעינויים. אני פוחד גם מטילים שנופלים מהשמיים, ממה שקורה במדינה, מזה שאנחנו נתקע פה ברצף ארוך של מלחמות שאין אופק מדיני לסיומן. אני גם פוחד מההתחממות הגלובלית. יש הרבה דברים מפחידים שמתרחשים והדבר שחיובי בפחדים האלה הוא שבתור סופר אימה הם משאבים שאפשר להשתמש בהם, אז עם כל פחד חדש יש גם אפשרות לסיפור חדש שייכתב".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"רגישות. בהרבה מישורים. זה גם קשור ליכולת לכתוב, גם להקשיב לאנשים, גם לשים לב לדברים בעולם, לשים לב לדברים בעצמך ובזולת".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"את המוזרות. את היכולת להיות מי שהם, גם אם זה חורג מכל מיני קטגוריות חברתיות מוסכמות מראש וציפיות".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“בילדות היתה תקופה שז'ול ורן והיתה תקופה שג'ק לונדון. כמבוגר זה ברנר וה.פ לאבקרפט, סופר אימה אמריקאי גדול, אבי האימה הקוסמית. אז אני בכל פעם מושפע מסופר אחר ומאמץ משהו מהשפה והסגנון שלו. אני צולל לעולם שלו ומאמץ מזה משהו לעצמי. יש לי תכונת זיקית במובן החיובי של המילה שמצליחה להטמיע דברים מהעולם לתוכה והאני שלי מתרחב”.
אם לא היית סופר ואמן מה היית עושה?
“יכול להיות שהייתי לוקח את האקדמיה יותר ברצינות. אבל בגלל שאני יותר אוהב לכתוב פרוזה מאשר לכתוב מאמרים, אז אני משקיע הרבה יותר בספרות מאשר בחקר הספרות”.
