סגור
פנאי Empire of Light אימפריית האור  סרט
אוליביה קולמן בסרט. מנדס מפקיר את גיבוריו לנהל חיים עצובים ומאכזבים (צילום: Searchlight Pictures)

"אימפריית האור" של דיסני פלוס: לא יותר מנוסטלגיה פלקטית

הבמאי המהולל סם מנדס ניסה ליצור ב"אימפריית האור" שיר הלל לאהבת הקולנוע. התוצאה, למרות צוות השחקנים המוערך, בנאלית ונטולת כריזמה

בשבוע שעבר עלה בשירות הסטרימינג דיסני+ הסרט "רוחות אינשרין", חודש וחצי אחרי שיצא לבתי הקולנוע בארץ. ועכשיו מגיע לדיסני+ "אימפריית האור", סרטו החדש של סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "סקייפול", "1917"), שדילג לחלוטין על בתי הקולנוע בארץ. זו תקופה גרועה להיות המפיץ הישראלי של דיסני. "אימפריית האור", שהצילום של רוג'ר דיקינס בו היה מועמד השנה לאוסקר, הוא אחד משלל סרטים שיצאו בשנה האחרונה ושעוסקים באהבת קולנוע. הוא מצטרף ל"ימי התום", "בבילון", "הפייבלמנים", "הבועה", "בארדו" המקסיקני, "הצגת הקולנוע האחרונה" ההודי, "קאט" הצרפתי, "לא דובים" האיראני וסרטי האימה "ברברי", "פרל ו"איקס". סרטים שמציגים ברובם מבט סנטימנטלי לקולנוע של פעם, למצלמות ומקרנות הפילם, לסרטים שנעשים מתוך תשוקה ומתוך סכנת חיים, לסרטים המוצגים באולמות ענק ושיש בכוחם לשנות חיים. אלה יצירות חדשות אך נוסטלגיות שיש להניח שברובן הופקו במהלך שנות הקורונה, כשבתי הקולנוע היו סגורים, והיוצרים חשו געגוע לימים שבהם הם עצמם גילו את הסרטים והרגישו שזה הדבר הכי חשוב בעולם.
כמו ש"הפייבלמנים" מתחיל עם הקרנת "ההצגה הגדולה בתבל", זוכה האוסקר לשנת 1956, כך "אימפריית האור" מתמקד בחציו הראשון במאורע החגיגי שעומד להתרחש בבית הקולנוע אמפייר, בעיירת חוף בדרום אנגליה: הקרנת הבכורה האזורית החגיגית ל"מרכבות האש", זוכה האוסקר לשנת 1981. זו תחילת שנות ה־80 ובית הקולנוע אמפייר מקרין את "9 עד 5", "שיגעון על תנאי", "להיות שם" ו"החברה של גרגורי". ברדיו ובפטפון מתנגנים ג'וני מיטשל, בוב דילן, הקלאש והספיישלס. בלובי בית הקולנוע נרקמת חברות לא צפויה בין שני אאוטסיידרים: הילרי (אוליביה קולמן), אישה מבוגרת הסובלת מבעיות נפשיות שמעולם לא נכנסה לראות אף אחד מהסרטים שמוצגים בבית הקולנוע שבו היא עובדת, וסטיבן (מייקל וורד), צעיר שחור מטרינידד, שכנופיות גלוחי הראש שמטילות טרור על ערי אנגליה של שנות ה־80 הופכות אותו מטרה לאלימות גזענית. שניהם עם הגב לאולם הקולנוע, לאסקפיזם שהוא מציע, ומנסים למצוא נחמה זה אצל זה.
די ברור למה מנדס כתב וביים את "אימפריית האור". מצד אחד, זו מחווה לקולנוע שהוא ראה כשהיה בן 15, לסרטים שראה, למוזיקה שהוא שמע. טובי ג'ונס ("טטריס") מגלם את המקרין, היחיד מבין העובדים והצופים, שקולנוע עבורו זה קדוש ותא ההקרנה הוא קודש הקודשים. הוא מבקש לאסור את העישון בתוך אולם הקולנוע "כי זה מעכיר את איכות ההקרנה ומכתים את המסך". עבורו המקרנה, וחוקי הפיזיקה שמאפשרים את הפעלתה, אמורים להיות בלתי נראים עבור הקהל, שצריך לראות רק את אלומת האור שמפלחת את החושך בדרכה אל המסך.
אבל מסביב לבית הקולנוע, שכמו האימפריה שעל שמה הוא קרוי, גם הוא נמצא בדעיכה, מנדס מדביק דרמה רומנטית חברתית שרוב מהלכיה מאולצים, ומעט מהם מספקים. זהו סיפורן של שתי דמויות, האחת נאבקת בשוביניזם, השנייה נלחמת בגזענות, וביום האחרון לשנת 1980, כשזיקוקין די נור עפים באוויר, השניים מתנשקים, ותשומת הלב הזאת מעניקה להילרי את הכוחות להתנתק מהקשר המיני הנצלני שניהלה עם מנהלה הנשוי (קולין פירת, בתפקיד נורא).
מנדס הוא במאי תיאטרון מהולל שזכה באוסקר על הסרט הראשון שביים (“אמריקן ביוטי”), מאז ביים לא מעט סרטים מצוינים (“הדרך לפרדישן”, “סקייפול”, “ג’ארהד”, “1917”), אבל כאן הוא מגיש את סרטו החלש ביותר. “אימפריית האור” הוא סרט נטול כריזמה וחסר חן שמשתמש באהבת קולנוע נוסטלגית כדי להיזכר כמה קשה היה בעבר בעיירות הספר של אנגליה, ימים של גזענות, אלימות וניצול. אבל הסרטים של הימים ההם היו אדירים, פיקחים, ביקורתיים ומעוררי השראה. "אימפריית האור", שהדבר הטוב ביותר בו הוא הפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס ("הרשת החברתית") - אינו כזה. אחת לכמה רגעים מנצנצת בו סצנה יפה על סינפיליה, אבל בשאר הזמן מנדס מציג דמויות פלקטיות, בתוך סצנות בנאליות, שקורסות תחת נטל החיים ושהקולנוע מצליח להושיע אותם. "אימפריית האור" הוא סרט שכל הזמן חותר תחת עצמו, שמתמקד בצד המכני של הקולנוע, בסוד האשליה של התנועה הנעה ולא בהשפעתה על מי שצופים בה, והוא מפקיר את גיבוריו לנהל חיים עצובים ומאכזבים, כמו הסרט שבו הם מככבים.