"לא סגרנו אף פעם וגם טילים מאיראן לא יסגרו אותנו"
הדאגה לעובדים וגם לפרנסה, המקום לקהילה והצורך ברגעי שפיות והפוגה. המלחמה פוגשת את ענף האוכל בעיצומו של משבר מתמשך. שני בתי קפה, פאב, מעדנייה וחנות פיצוחים מספרים למה הם מתעקשים להמשיך לפתוח גם תחת איום הטילים האיראני. "התרגלנו כבר לא להרוויח אז אין יותר מדי מה להפסיד"
"העיר ריקה, משפחות משפחות עוזבות למקומות בטוחים יותר, מי שנשאר נצמד למקומות שבהם מרגיש בטוח... וככה גם אצלנו, יום אחר יום יש פחות תנועה. כל שעה אתה מחשב מחדש מה נכון, איך תשרוד את התקופה". אסף בריט היה ונותר קולו הצלול והנוקב ביותר של עולם בתי הקפה התל־אביבי ואולי בכלל. חשבון הטוויטר שלו, שבו הוא מתאר את חויותיו ותלאותיו בקפה ובכלל, הוא אחד הנצפים ביותר שיש בתחום. קפה התחתית שלו הוא מוסד תל־אביבי אמיתי שפועל כבר משנת 2005 והוא עצמו הגיע שנה אחר כך. בריט לא חשב לרגע לסגור את המקום שלו, כן, אפילו עכשיו.
2 צפייה בגלריה
אסף בריט, קפה התחתית: הלקוחות מאוד צמאים לנקודת השפיות הזאת שמסמלת להם שלמרות כל המצב הכאוטי, יש גם דברים שהם קבועים ובטוחים"
(צילום: יריב כץ)
"כן, פתוח", הוא עונה בלקוניות בבוקר יום ראשון. "פתחנו קודם כל בגלל ההמחויבות שלנו לעובדים שלנו ולפרנסה שלהם, ישראלים וזרים. שנית — יש לנו סיפוק גדול מהקהילה של הלקוחות שמאוד צמאים לנקודת השפיות הזאת שמסמלת להם שלמרות כל המצב הכאוטי, יש גם דברים שהם קבועים ובטוחים. ואנחנו באמת מקבלים מהם תגובות מדהימות. חוץ מזה כמובן, גם ברמה העסקית – יש הרבה סחורה במקררים שצריך למכור. אומנם כלכלית לא בטוח שזה שווה את זה, אבל בכל מקרה זה אירוע לא כלכלי אז אנחנו מעדיפים להיות פתוחים ולהרגיש חיוניים. ולא פחות חשוב כנראה, יש מרחב מוגן קרוב וטוב. בכל מקרה, אני תמיד מעדיף להיות פתוח. כרגע אנחנו פתוחים משבע עד שבע, ונגיב לפי המצב".
איך העבודה היום?
"בינתיים (בשעה אחת בצהריים ביום ראשון — ח"ג) רגוע יחסית. אנחנו למודי ניסיון ויודעים שאנשים מהר מאוד חוזרים לצאת. אז פותחים אבל לא שעות מלאות. אתמול פתחנו בוקר מאוד מצומצם, כמו בקורונה – רק סנדביצ'ים, קפה ועוגות. היתה תנועה יפה יחסית למצב — 400-300 איש — ובשישיסגרנו לקראת ערב אבל ברגע שאמרו שאפשר לצאת היתה התנפלות של מאות אנשים... שמע, הטילים נופלים בלילה ואנחנו פה ביום. המספרים בסוף לא מצדיקים את זה כלכלית, אבל זה לא אירוע כלכלי ממילא".
משהו שונה בהרגשה מהאירועים הקודמים — המלחמה בעזה, הקורונה, ההפיכה המשטרית?
"כן, זו אווירה שונה ומבינים שזה אירוע מאוד גדול שלא הכרנו. אנשים לא מחייכים וכולם הולכים למקלט כשצריך. אבל כמו כל תחילת אירוע אני מרגיש שלאט־לאט מתרגלים".
2 צפייה בגלריה
טל פרידמן, קפה טלק: פתחתי כי צריך נורמליות וצריך להתפרנס. המקום מפוצץ. ערבים, יהודים, רוסים... וכולם יחד נהנים מקפה טוב וחברה טובה"
(צילום: אלעד גרשגורן)
אתה חושב שתשרוד את זה כלכלית?
"נעשה הכל כדי שכן. התרגלנו כבר לא להרוויח אז אין יותר מדי מה להפסיד. הדאגה שלי למדינה היא הרבה מעבר לאירוע הזה. לשמחתי, בית קפה לא נחשב מותרות או משהו שלא בסדר לעשות, וזה חלק מהתרבות והרצון למפגש ולתחושת הביחד. כמו המועדון בקיבוץ. זה עניין של שייכות וקהילתיות והן מאוד חשובות, בעיקר בתי קפה שפתוחים כל כך הרבה שנים כמונו. יש לקוחות נאמנים וקהילה נאמנה שתמיד מגיעה גם בתקופות קשות וגם לנו יש מחויבות כלפיהם".
"יש יותר פחד באוויר"
טל פרידמן, המכונה טלק, הוא בעליה של רשת בתי הקפה החיפאית העצמאית הקטנה טלק שבסיס האם שלה ברחוב סירקין הוא אחד המוסדות הקולינריים החשובים של שוק תלפיות המתחדש. בשישי־שבת סגר אומנם אבל בראשון כבר "התעשת" ופתח שוב.
טלק: "כן, היום פתוח. בשישי־שבת סגרנו כי אנחנו פחדנים, אבל אז אמר לי פה איזה מישהו 'עד שביבי לא משלם לי את היומית אני לא מפסיק לעבוד', והאמת שיש בזה משהו. פתחתי כי צריך נורמליות וצריך להתפרנס. ושמע, המקום מפוצץ. אנשים צריכים את זה והיום יש אנשים כל הזמן, עד הצהריים מכרנו 100 כוסות קפה. זה אומנם כלום לעומת יום רגיל, ועדיין. בית קפה זה לא רק עסק, זה מוסד קהילתי ואנחנו לא פותחים בשביל הכסף אלא בשביל השגרה, בשביל האנשים. יש פה קהילה. וגם בשביל העובדים כמובן. אתה יודע, ביומיים שהיה סגור, באו עובדים לשבת בחוץ. בלי לקוחות, בלי חברים, רק העובדים – במקום להיות במקלט. לחלק אין מקלט ולנו יש מרחב מוגן – גם מקלט וגם חניון תת־קרקעי ענק".
יש תחושה אחרת בכל זאת?
" כן. יש הרגשה של משהו אחר. יש יותר פחד באוויר. אבל השטח מדבר. תראה, באתי לפתוח בעצמי כי לא רציתי לזרוק את זה על העובדים. אבל יש צוות, אף על פי שחלק הלכו להורים כי מפחדים. אני כמובן לא מכריח אף אחד ולא אפטר אף אחד".
אתה אופטימי?
"משתדלים תמיד לראות את מחצית כוס הקפה המלאה. אם פותחים טלוויזיה אז לא אופטימיים, אבל אם מסתכלים על מה שקורה פה אז כן. יש אנשים יפים, ערבים, יהודים, רוסים... וכולם יושבים ביחד ונהנים מקפה טוב וחברה טובה".
"סגרנו רק כשסבא מת"
ביום ראשון עשיתי סיבוב במה שהוא עבורי הסיסמוגרף האמיתי של המצב. שוק לוינסקי הוותיק בדרום תל אביב. השוק ריק כמעט מאדם, להוציא תור ארוך של מצטיידים במרכול של עזרא גבאי בפינת נחלת בנימין. אבל חיים רפאל הנכד, נכדו של חיים רפאל המייסד המנוח של המעדנייה הוותיקה, איש סלוניקי ומחנות ההשמדה שסיפורו וסיפור האקורדיון שהציל אותו בשואה כבר סופר אינספור פעמים, ובכן רפאל הנכד אופטימי. "כי מה עוד אפשר לעשות. לא סגרנו בחיים, רק כשסבא מת", הוא אומר, אף על פי שאין לקוחות לא כאן ולא ממול אצל יום טוב הקולגה.
בפיצוחי משה ובניו אומרים שלושת האחים בעלי הבית, שאף על פי שהם פרסים במוצאם, הם לא כועסים כי "זה לא העם, זה השלטון. אולי עכשיו העם יפיל את השלטון".
ורק בפאב – יותר מדויק חמארה, מאורת שתייה – של מתי המקלל, המוסד הכי ותיק כאן שקיים כבר מ־1935, סגור. אני מצלצל בדאגה אל ליאור לנדשטיין, נכדו של מתתיהו לנדשטיין המנוח. "אבא בדרך לפתוח", הוא מרגיע. "לא נותנים לעבוד...", הוא מוסיף כמו הפולני הטוב והנרגן שסבו היה. מזל שמישהו שם את הכל בפרופורציה. "לא סגרנו כאן אף פעם ובטח שלא נסגור עכשיו, כן או לא טילים מאיראן".
