סגור
מתוך הסרט אנטומיה של נפילה פנאי
מתוך "אנטומיה של נפילה" (צילום: Les Films Pelléas)

"אנטומיה של נפילה": כשחדירה לפרטיות מרסקת את הזוגיות

הסרט המצוין זוכה האוסקר לוקח מערכת יחסים זוגית, מניח אותה על שולחן הניתוחים ובאופן קליני ואנליטי מנסה להבין מה גמר אותה. תוך כדי הוא מנסה לבדוק האם מילים יכולות להרוג, הפעם לא כדימוי

את התסריט ל"אנטומיה של נפילה", שעולה בסוף השבוע בארץ, כתבו בני הזוג ארתור הררי וז'וסטין טרייה (שגם ביימה). זה פרט שאינו טריוויאלי בסרט הזה, שעוסק במערכת יחסים מלאת קנאה ועוינות בין בני זוג — האחת סופרת מצליחה, השני איש אקדמיה שהקריירה שלו מדשדשת. שמונה דקות לתוך הסרט מערכת היחסים הזאת תיגמר במוות, כשגופת הבעל תימצא בשלג, מתחת לחלון עליית הגג שבה עבד. עכשיו על המשטרה, עורכי הדין והשופטים להכריע האם הגבר מת כי נפל בטעות מהחלון, או אולי התאבד או אולי נרצח על ידי אשתו.
אבל הסיפור של הררי וטרייה סביב הסרט לא נגמר באסון אלא בהצלחה ענקית: הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן הקודם, בפרסי סזאר לסרט ולתסריט ובאחרונה גם באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, אחרי שהסרט גם היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ודורג כאחד מסרטי השנה בסיכומים השנתיים. הכל מוצדק: "אנטומיה של נפילה" הוא אכן סרט מצוין המבוסס על תסריט מעולה שבעורקיו זורמים מים קפואים, זה סרט קליני, פורנזי ואנליטי שלוקח מערכת יחסים זוגית, מניח אותה על שולחן הניתוחים ומנסה להבין מה הרג אותה. מתי זוגיות הופכת לעוינות?
1 צפייה בגלריה
יוצרי הסרט אנטומיה של נפילה , בני הזוג ז'וסטין טרייה ו ארתור הררי בטקס ה אוסקר פנאי
יוצרי הסרט אנטומיה של נפילה , בני הזוג ז'וסטין טרייה ו ארתור הררי בטקס ה אוסקר פנאי
יוצרי "אנטומיה של נפילה" בני הזוג ז'וסטין טרייה וארתור הררי בטקס האוסקר. האם כתבו על עצמם?
(צילום: REUTERS/Carlos Barria)
הסרט מתחיל עם ריאיון שמעניקה גיבורת הסרט, סנדרה (סנדרה הולר), לסטודנטית צעירה. סנדרה היא סופרת גרמנייה שחיה באלפים הצרפתיים עם בעלה, בבקתת עץ מבודדת, בפאתי גרנובל. השאלה הראשונה שהיא שואלת היא: "האופן שבו את מתארת את התאונה של בנך, זה מטריד כי אנחנו יודעים שזה קרה באמת. האם סופרת יכולה לכתוב רק מתוך ניסיון אישי?"; וזה ממשיך: "את אומרת שספרייך מערבבים בין אמת ובין בדיון וזה גורם לנו לרצות לפענח מה אמיתי ומה מומצא".
אל השיחה המצולמת בתקריבים ואולי מכילה איזשהו פלרטוט בין המראיינת למרואיינת נדחפים בכוח אירועים שקורים בקומות שמעליהם. הילד, דניאל, שראייתו נפגעה בתאונה, חופף את פרוות כלבו, וכדור המשחק של הכלב נופל במורד המדרגות אל הסלון. ואז פורצת לפסקול מוזיקה מחרישת אוזניים. בעלה של סנדרה, סמואל, מפעיל נגן מוזיקה מהמחשב שמחובר לרמקול ענקי, ובמקביל קודח ומנסר בעבודות נגרות בעליית הגג. השיר שהוא מנגן, וכדאי להתרגל אליו כי הוא נוכח לא מעט בסרט, הוא קאבר קאריבי של להקה גרמנית לשיר של 50 סנט, "PIMP" - שיר מצ'ואיסטי ומיזוגיני. הבעל מנצח במלחמת ההתשה שלו והריאיון אכן מסתיים זמן קצר אחרי שהתחיל בגלל הרעש. האם השיר הזה יביא למותו של הבעל כמה דקות אחר כך?
"אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפטית, שפורטת את תהליך החקירה לשלבים הכי קטנים שלה. המפיצים האמריקאים הפכו את הסרט למותחן ושיווקו אותו עם טריילר בומבסטי ששואל באותיות ענק את השאלה "האם היא עשתה את זה?". זו שאלה שאולי מעוררת דיונים בין בני זוג ביציאה מאולם הקולנוע, אבל היא מפספסת את לב הסרט - כי לב הסרט שואל שאלה היפותטית יותר אוניברסלית מאשר "מי אשם?", הוא שואל האם יש מערכת יחסים שתצליח לשרוד חיטוט כה פולשני לא רק במעשים ובמילים של בני הזוג, אלא גם במחשבות ובפנטזיות שלהם. "אנטומיה של נפילה" מעמיד את מערכת היחסים עצמה למשפט. האם מערכת יחסים כלשהי של בני זוג והורים תוכל לצאת זכאית אם מיטב השופטים והחוקרים יחטטו בה וישאלו עליה שאלות?
בתוך הסיטואציה הזאת מופיעה סצנה, שהיא השיא התסריטאי של הסרט, ובו נחשפת הקלטה של ריב בין בני הזוג. בסרט שחלקו נראה קצת כמו הצגת תיאטרון בבית משפט, הסצנה המצמררת הזאת היא כמו הצגה בתוך הצגה, כשריב בין בני זוג נשואים - כזה שיכול לקרות לפעמים כשבני זוג מוציאים את כל הטינה והרעל שצברו זה על זה - פתאום הופך לראיה שיכולה להפליל (אגב, הסדרה "תפוחים לעולם אינם נופלים" שמוקרנת כעת, מכילה רעיון עלילתי דומה, שרק מוכיח עד כמה התסריט של "אנטומיה" הוא יצירת מופת מבריקה, לעומת הכתיבה המעט בנאלית בסדרה האמריקאית).
אבל יש לסרט הנהדר הזה רובד נוסף, והוא זה שמסגיר את עצמו בסצנת הפתיחה. זה סרט שעסוק בלנתח את עצמו, לא רק כמו חוקר מקרי מוות, אלא גם כחוקר ספרותי. ומה שמונחת על שולחן הניתוחים היא לא רק גופת הבעל, אלא גם הקריירה הספרותית של האשה, זו שבסצנה הראשונה הודתה בקלילות שספריה מכילים ערבוב בין מציאות ובדיון. האם ניתן לקרוא לספריה של סנדרה אל דוכן העדים? זה בדיוק מה שקורה ברגע שבו מתבהר ש"אנטומיה של נפילה" הוא בעצם סרט על מעשה האמנות עצמו: האם האשה השתמשה בספריה רבי־המכר כדי לסגור חשבון עם בעלה, שהיה אחראי לתאונה שגרמה לבנם לאבד את ראייתו? האם ספריה יכולים להעיד שטקסט שנכרך ומופץ ברבים יכול להוות בסיס למניע לרצח? בהזדמנות זו מתבקש לשאול גם האם הזוג הררי־טרייה כתב כאן על עצמו, ביצירה ששואלת מה הרישיון שיש ליוצרים לנצל את חייהם לטובת האמנות שלהם, ומתי כשלוקחים אירועים מחייו של אדם קרוב זו גניבה ספרותית. האם יצירה יכולה להפליל את היוצרת שלה - זו התעלומה האמיתית בסרט.