הקולנוע הישראלי: פרסי אופיר על המדף בזמן ששולי כובש את הקופות
טקס פרסי אופיר הערב ויום הקולנוע הישראלי מחר ממחישים את הפער ההולך וגדל בין להיטי קופות לסרטי איכות בארץ. בשנה שבה הקולנוע האמנותי המקומי לא מצליח לתקשר עם הקהל, קשה לדמיין אפילו מועמד אחד לאופיר שיהפוך ללהיט
הקולנוע הישראלי ייהנה ביומיים הקרובים משתי חגיגות – הערב יחולקו פרסי אופיר לשנת 2025, ומחר יתקיים יום הקולנוע הישראלי, שבו יוקרנו בבתי הקולנוע רק סרטים ישראליים חדשים ב־10 שקלים לכרטיס. בדרך כלל זה הפוך: יום הקולנוע הישראלי נוסד כדי לגרום לצופים בארץ להתוודע למועמדים לפרס אופיר, שבאופן היסטורי ותמוה וחסר תקדים בעולם כולו לא מופצים לקהל לפני שהם מועמדים לפרס. השנה יום הקולנוע יעזור לצופי הקולנוע המקומיים להתוודע לזוכים.
זו שנה של פיצול אישיות חמור, סכיזופרניה ממש. לפני עשור, הקולנוע הישראלי היה הלהיט האופנתי הכי מבוקש בכל פסטיבל קולנוע ויוצרים ישראלים הפכו למותגים בינלאומיים. השנה, חרם – העולם הפנה עורף לקולנוע הישראלי (ולמעשה, למדינת ישראל). ופיצול האישיות ממשיך גם עם התוצרת המקומית. בשנים קודמות היה ברור שיש להיטים קופתיים מסחריים ולצידם מתקיימים להיטים אמנותיים שמוכרים מאות אלפי כרטיסים וגם זוכים בפרסים, מוקרנים בפסטיבלים ומקבלים ביקורות טובות. קולנוע איכותי קומוניקטיבי שחי בשלום לצד קולנוע מסחרי עממי, ככה נראית תעשייה בריאה. אבל השנה הקולנוע האיכותי נכנס לקומה. גם בגלל החרם מצד הפסטיבלים הבינלאומיים שלא עוזר למנף סרטים מקומיים מבחינה תקשורתית, וגם, צריך להודות בצער, זו שנה לא מאוד קומוניקטיבית מצד הבמאים המקומיים וקשה לדמיין איך אחד מהסרטים המועמדים לפרס אופיר יהפוך ללהיט. במקרה הטוב, אני יכול לדמיין סרט או שניים שמגיעים ל־50 אלף צופים עם הפצה חכמה.
טלוויזיה בגרסה קולנועית
זה משאיר את בתי הקולנוע לרשות "לשחרר את שולי סאן" (שמחר עשוי להפוך לסרט הישראלי הנצפה ביותר בכל הזמנים), "ההילולה 2 – החתונה", "באש ובמים" ו"פול ספיד מוטורסטאר". מה משותף להם? כולם תוכני טלוויזיה שזכו לגרסה קולנועית וכולם מטיסים את גיבוריהם לחו"ל. וכולם יהיו מחר הסרטים הכי מבוקשים בקופות ביום הקולנוע הישראלי. זה לא מאוד קשה לנבא, זה פשוט מתוכנן ככה מראש: "לשחרר את שולי סאן" משובץ מחר ל־22 הקרנות בסינמה סיטי ראשון לציון. "ההילולה 2" ו"הבוזגלוס" שובצו שם ל־12 הקרנות. "באש ובמים" שובץ בסינמה סיטי גלילות ל־12 הקרנות. הסרט היחיד מבין המועמדים לפרס אופיר שמקבל טיפול של בלוקבאסטר בסינמה סיטי הוא "כי את מכוערת" שמשובץ בגלילות לעשר הקרנות. הוא ו"נאנדאורי" (שמשובץ להקרנות רבות גם ברשת קולנוע לב) הם שני היחידים מבין קטגוריית סרטי האיכות שיש להם סיכוי להביא קהל. אין לי טינה, אלא הערצה, למי שמביא קהל לבתי הקולנוע. הקהל הישראלי יודע למלא אולמות גם לסרטים איכותיים של טליה לביא, רמה בורשטין, אבי נשר, האחים אלקבץ, יוסף סידר ואחרים. אם השנה אף סרט מבין המועמדים לפרסי אופיר לא יביא כמות נכבדת של קהל, זו לא אשמת הקהל.
מרוץ צמוד לפרס אופיר
הנה בכל זאת כמה המלצות למה שכדאי לכם מאוד לראות מחר. זכרו: זה שסרט יזכה הערב בפרס אופיר לא מבטיח בכלל שהוא יופץ בקרוב. זה אבסורד מעורר חימה אבל זו המציאות (רק תשאלו את "בנות כמונו" הנהדר שזכה לפני שנה בפרס שחקן המשנה ועדיין לא הופץ מסחרית, הוא יחגוג מחר את יום הקולנוע השלישי שלו, צפו בו, הוא מקסים). לכן אל תחכו לעתיד, צפו בהם כבר מחר.
"כן" (במאי: נדב לפיד): יש סיכוי טוב מאוד שזה הסרט שיזכה הערב בפרס אופיר. המרוץ צמוד וההימור הזה נכתב בהיסוס רב כי הסרט הזה בהחלט מפצל את צופיו ויש לו אופוזיציה נרחבת. אבל בהינתן העובדה שפרס אופיר גם בוחר את נציג ישראל לאוסקר, זה הסרט היחיד שיש לו סיכוי לפרוץ את חומות החרם הבינלאומי. והוא מפואר, מסעיר, מקורי, אמנותי עד לקיצון. הוא מכעיס, מעצבן, גדוש טריגרים, הוא מתחיל עם סטירת לחי ומסתיים עם אגרוף בבטן. הוא פורטרט לא מחמיא של ישראל, אבל הוא גם אקט מופלא של אהבה כמעט פטריוטית. זה סרט שכולו מעשה של שנאה ואהבה ויש להניח שזו תהיה תגובת הצופים אליו. חובה לראות. "כן" לא משובץ אפילו להקרנה אחת בסינמה סיטי ויס פלאנט, כי מי צריך חרם מצד אמה סטון וחואקין פיניקס כשבעלי בתי הקולנוע הישראליים מחרימים בעצמם סרטים ישראליים. חפשו אותו בקולנוע לב ובסינמטקים.
"חיים ללא כיסוי" (במאי: תום שובל): מעשה אמנות מופתי שלא מתחנף לקהל, ואף להפך – עושה הכל כדי לדחות מעליו את צופיו. אבל איזה קולנוע, אלוהים אדירים. דאנה איבגי – שהלוואי תזכה הערב בפרס השחקנית – בתפקיד מופתי של הומלסית חולת נפש בהתקף של מאניה.
"הים" (במאי: שי כרמלי פולק): מוביל השנה את המועמדויות לפרסי אופיר עם 13 מועמדויות. זה סרט על אודיסאה אורבנית ביום אחד. יש לי בעיות עם החצי שעה הראשונה של הסרט הזה, אבל מרגע שהאקספוזיציה הממש לא טובה שלו מסתיימת, מתחיל סרט מסע מקסים ושובה לב על ילד פלסטיני שמתגנב באופן לא חוקי לישראל כדי לראות את הים. אביו יוצא בעקבותיו. האם ח'ליפה נאטור, שמגלם את האב, יזכה הערב בפרס אופיר? הלוואי.
"נאנדאורי" (במאית: אתי ציקו): סרט מסע בנופי גיאורגיה. זה הסרט הישראלי הכי ארוטי השנה. אולי זה ימכור כמה כרטיסים.
"כי את מכוערת" (במאית: שרון אנגלהרט): הרבה זמן לא ראיתי סרט שכה דומה לאופי של הגיבורה שלו – אנחנו שונאים אותה בהתחלה, ואוהבים אותה בהדרגה. וככה בדיוק קורה עם הסרט, שהלב הגדול והיפה שלו מתגלה לאט־לאט ובסופו של דבר קשה לעמוד בקסמו.
"רובינא: היה רע לתפארת" ו"בעל החלומות": הפתעה – גם סרטי תעודה מקבלים השנה מקום בבתי הקולנוע המסחריים, ושניהם ביוגרפיות של שחקנים. "רובינא" עוסק בסיפורן של חנה רובינא ובתה, אילנה רובינא, וזה נפלא. "בעל החלומות" הוא סיפורו המפתיע והלא מוכר של יוסף שילוח, שהתפרסם כשחקן קומי אבל היה גם איש פוליטי וחברתי מאוד.
