פרשנות
פרשת אוריך: האם העניין הציבורי יגבר על הזכות לפרטיות?
פסק הדין שחייב את גלי צה"ל והדס שטייף בפיצוי של 450 אלף שקל לאפי נוה עשוי להשפיע גם על פרסום התכתבויותיו של יועץ נתניהו. ההבדל בין פריצה לטלפון לבין שימוש בחומרים שכבר דלפו לרשת עשוי להיות מכריע, במיוחד אם הפרסום יחשוף כשלים באבטחת מידע רגיש בלשכת ראש הממשלה
לא אתפלא אם יונתן אוריך כבר יצר קשר עם עו״ד בועז בן צור שלאחרונה הוציא עבור לקוחו, ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נווה, את סכום הפיצוי הגבוה ביותר עד על הפרת פרטיות – 450,000 שקל, שבהם חויבו גלי צה״ל והכתבת הדס שטייף שחויבה בנוסף ב-90,000 שקל הוצאות משפט. נדמה שההקפדה היתרה של כלי התקשורת, להימנע מפרסום תוכן השיחות והתכתובות של אוריך מושפעת ישירות מפסק הדין של השופט אורן שוורץ שפורסם בשבוע שעבר.
התכנים אמנם לא פורסמו, אך ״הארץ״ פרסם לא רק את דבר המערכת (הכושלת) שאוריך הקים אלא גם איך היא פוצחה. נכתב שהקוד פרוץ ודיווחו איפה. עו״ד שמתמחה בתחום אומרת: ״החלק הראשון הוא כמובן בעל עניין ציבורי מובהק, החלק השני זה כמו לפרסם ששכחת את המפתח מחוץ לבית ולכתוב איפה שכחת. הם עשו כותרת מהרשלנות של אוריך אבל הכותרת הזו היא גם פרצה שקוראת לגנב״.
כאן צריך לברר האם התכנים נשאבו ופוזרו לפני או אחרי הפרסום, אבל הניתוח העובדתי והמשפטי יתייחס גם לזה.
אוריך בהחלט ״נהנה״ בשלב זה מפסק הדין של שוורץ בעניין נווה שמצא את גלי צה״ל ושטייף כמי שהפרו את חוק הגנת הפרטיות, חוק האזנת סתר וחוק המחשבים. המציאות הזו ממשיכה אירועים שהעסיקו את המשפט הישראלי בווליום גבוה בשנים האחרונות – הפריצה לניידים של עוזרי ראש הממשלה וכמובן פרשת הרוגלות. ההבדל ברור, אבל אם חומרת הפריצה מיוחסת לרשויות החקירה, קל וחומר שהיא חמורה פי כמה כשמדובר בפריצה פרטית לטלפון הנייד שבהדרגה הופך לאוואטר של בן האנוש שמחזיק בו, לנושא האולטימטיבי של כל סודותיו וחייו, לישות אוטונומית שיש להגן על פרטיותה בכל מחיר.
ההבדל בין שטייף לאוריך הוא שבמקרה הראשון היה מעשה פריצה אקטיבי שהכתבת ניצחה עליו, ואילו כאן אין פריצה והחומרים כבר ברשת. לכן העבירה היא על ״שימוש במידע שהושג תוך פגיעה בפרטיות". לכן הדיון הוא בהגנה על החומרים ולא הגנה לפורץ. ולכן המוקד עובר לעניין הציבורי. עו״ד ד״ר דן חי מחזק את העניין הציבורי כהגנת העיתונות אל מול הפרת הפרטיות: ״ההתכתבויות דלפו לרשת, ואין זה חשוב אם בעקבות פריצה שנעשתה על-ידי צד שלישי או תקלה, פרסום שלהן מהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות. לכן השאלה שיש לבחון היא אם עומדות לתקשורת ההגנות בחוק במידה שתפרסם אותן. המבחן שנקבע בחוק ביחס לכך הינו, יש עניין ציבורי״.
ומהו עניין ציבורי? פרסום שמועיל לציבור במובן שהוא נשכר ממנו ומשתפרות יכולותיו לגבש עמדות ולקבל החלטות בעניינים ציבוריים. כמובן שזהו מבחן ערכי-סובייקטיבי שעלול להשתנות משופט לשופט וגם בין עורכי הדין שאמורים לייעץ לכלי התקשורת. ונחזור להשוואה בין אוריך לשטייף. נדמה שהשופט שוורץ הקל עם בכירי גלי צה״ל שלכאורה עצמו עין ממקור המידע, אבל התרכזו בחשיבות הציבורית – הטייה פוטנציאלית של מינוי שופטים, שופטת במקרה זה. אלא שההטיה נכרכה כאן בליבת הפרטיות של יחסי נווה והמועמדת לשיפוט. הציבורי נקשר ונארג בתוך הפרטי והאינטימי ביותר. אם בפרסומי אוריך ניתן לעשות את ההפרדה בצורה ברורה יותר, תעמוד למפרסמים הגנת ״העניין הציבורי״.
״לדעתי״, אומר עו״ד חי, ״ככל שהפרסום נוגע לעניינים ציבוריים ולא עניינים אישיים של אוריך, הפרסום יזכה להגנה ובכלל זה גם פעולה של כניסה לאתר עם קוד שניתן, להבדיל מפריצה אליו, תיכלל בגדר הגנה זו״.
נדמה שגם עצם רשלנותו של אוריך שגרמה לשאיבת התכנים היא עניין ציבורי. למרות שעבירות חמורות יותר מרשלנות מאיימות על אוריך בפרשות ה׳בילד׳ ו׳קטאר גייט׳, ייתכן שנזקיו נרחבים. עולה החשש שבקודש הקודשים עובדים חסרי סיווג ביטחוני שלא רק נחשפים למידע רגיש אלא גם מאבדים אותו.
