סגור

שנוי במחלוקת: ג'רמי סטרונג מתאבד על התפקיד

השחקן, המגלם את קנדל רוי ב"יורשים", מבקש לחטוף מכות, לספוג גז רעיל ולחוות משבר נפשי רק בשביל להיכנס לדמות. לאחר שחשף את שיטת המשחק הטוטאלית שלו, עורר פולמוס חריף בהוליווד על הדרך הנכונה להתנהל על הסט. גם בישראל שחקנים אומרים "אולי במקום כל זה, פשוט תשחק", אך מודים שלפעמים התפקיד משתלט עליך

"בשבילי זה עניין של חיים ומוות. אני מתייחס אליו ברצינות כפי שאני מתייחס לחיים שלי", כך אמר ג'רמי סטרונג לעיתונאי "הניו יורקר" על שיטת המשחק הטוטאלית שלו ועל האופן שהוא מגלם את הדמות של קנדל רוי בסדרה "יורשים", שהעונה השלישית שלה הסתיימה שלשום ב־HBO בארה"ב (ואצלנו ב־HOT ,yes וסלקום tv). בפרופיל על השחקן בן ה־42 שזכה בשנה שעברה באמי על התפקיד, מסופר שכבר כנער היו תלויים שלושה פוסטרים בחדרו: של דניאל דיי לואיס ב"כף רגלי השמאלית", של אל פצ'ינו ב"אחר הצהריים של פורענות" ושל דסטין הופמן ב"איש הגשם". "אלה לא היו רק השחקנים האהובים עליו", נכתב. "אלה היו הקריירות שסימנו תחנות במפת דרכים שבה צעד באופן כפייתי".
לקראת גילום הדמות של קנדל הוא קרא ספרים רבים על תרבות תאגידית, ואת הביוגרפיה של רופרט מרדוק, שהסדרה מבוססת בין השאר על משפחתו. מהתחקיר שערך אימץ פרטים לדמותו, למשל המנהג לקשור את שרוכי הנעליים חזק במיוחד, כפי שנוהג הבן של מרדוק, ג'יימס, המזכיר את קנדל.
בכתבה של מייקל שולמן יש נימה של לעג לשיטת המשחק הטוטאלית הזאת, שאינה חדשה, ומעורבת בה גם דאגה לשלומו של המשתמש בה. בריאן קוקס, המגלם את לוגן רוי אביו המאיים, אומר בכתבה: "התוצאה שג'רמי משיג תמיד אדירה. אני פשוט דואג ממה שהוא מעביר את עצמו".
בעקבות הכתבה ב"ניו יורקר" שחקנים ובמאים בארה"ב, וגם ישראלים כאן, התייחסו לשיטה וללעג. כולם מצטטים את חילופי הדברים המפורסמים בין סר לורנס אוליבייה לדסטין הופמן מ־1976, כשהשניים עבדו יחד על הסרט "איש המרתון". כאשר אוליבייה גילה שהופמן נשאר ער שלושה ימים ברציפות כדי להיראות מותש מחוסר שינה בסרט, הוא שאל אותו בבריטיות טיפוסית: "יקירי, האם שקלת פשוט לשחק?".
"יורשים" היא סדרת דרמה מסועפת וסאטירה חריפה על משפחות המיליארדרים. היא מעיקה, מעמיקה ומצחיקה. אבל סטרונג לא תופס את דמותו כמשעשעת בכלל, "וזה כנראה מה שגורם לו להיות כה מצחיק בתפקיד", מעיר כתב "הניו יורקר".
2 צפייה בגלריה
השחקן ג'רמי סטרונג מתוך הסדרה היורשים פנאי
השחקן ג'רמי סטרונג מתוך הסדרה היורשים פנאי
ג'רמי סטרונג, בתור קנדל רוי ב"יורשים". מתייחס למשחק כאל עניין של חיים ומוות ומעורר הערצה מצד התומכים וגיחוך מצד המתנגדים
(צילום: באדיבות YES)
עוד ביטוי לטוטאליות של סטרונג היה בסרט "משפט השבעה משיקגו" של ארון סורקין. שם גילם את האקטיביסט ג'רי רופין. כאשר צילמו את סצנת ההפגנות שהתרחשו ב־1968, סטרונג דרש מאיש הפעלולים להכות אותו קצת כדי להיות נאמן לתפקיד. הוא גם ביקש שירססו אותו בגז מדמיע, כפי שהיה בהפגנה. "אני לא אוהב לסרב לג'רמי", סיפר סורקין. "אבל היו 200 אנשים בסצנה הזאת, ועוד 70 אנשי צוות, וסירבתי לרסס אותם בגז רעיל". אחרי פרסום הכתבה סורקין מיהר לצייץ כי "סטרונג הוא שחקן נפלא ולא משוגע", כפי שקצת השתמע מהכתבה. גם שחקנים אחרים כמו ג'סיקה צ'סטיין ואן האתווי הוסיפו ציוצי תמיכה בסטרונג.
אבל מתברר שהמחויבות הזאת לתפקיד לא תמיד מרשימה את כולם לטובה. "אני רק יודע שהוא חצה את הרוביקון", אומר עליו רוברט דאוני ג'וניור, ששיחק איתו ב"השופט" מ־2014, אז סטרונג גילם את אחיו האוטיסט. כדי להתכונן לתפקיד (כמו הופמן ב"איש הגשם") שהה השחקן בחברת אדם עם אוטיזם. כשדאוני צילם סצנה של לוויה, סטרונג הסתובב סביבו ובכה בקולי קולות, אף שבכלל לא השתתף בסצנה.
"האיש הזה, יש לו ילדים?", שואלת השחקנית שרה פון שוורצה, כאשר התבקשה להתייחס לשיטת המשחק שלו. "כי את יודעת, צריך גם להפעיל מכונת כביסה, להתקלח, להיות עם המשפחה לפעמים. אני פחות מאמינה בדבר הזה. אני מאמינה שצריך לשהות במקום של הדמות כדי להרגיש אותה. אבל אני שחקנית. אני משחקת.
"השיטה שאני עובדת איתה ומרצה עליה קשורה בלהבין קודם את עצמי. ברגע שאני מבינה, למשל, למה חשוב לי להקרין אינטליגנציה ולמה אני לא משחקת עם הכלים הנשיים שלי — רק אז יכולתי לגלם מישהי כמו ויוויאן ב'זגורי אימפריה'".
פון שוורצה משווה את גילום הדמויות לאירוח בבית. "אני מפנה לדמות מקום בסלון אבל לארהפוך את הסלון למחסן. אני לא אבקש שירססו אותי בגז מדמיע. לא אבקש שיאנסו אותי בסצנת אונס. שחקן צריך לדעת לנהל חיים עם הדמות ולדעת איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר".
אבל, היא מוסיפה, "גם לי קשה להשתחרר מדמויות. עד היום לא הצלחתי להוריד את המשקל שהעליתי כשגילמתי את ויוויאן. זו לא היתה דרישה מהתפקיד, פשוט התחלתי לבשל יותר. עשיתי קוסקוס עם מסננת, לא הכנתי משקית. נהייתי היא. יום אחד אמרתי לליה, הבת שלי, 'נשמה, למה את שמה את הנעליים שלך פה?' היא הסתכלה עלי, גלגלה עיניים, ואמרה לי, 'אמא, מתי את גומרת כבר עם הדמות הזאת?!'".
גם עלמה זק מצאה את עצמה מדברת כמו ספיר טורטל, הדמות הנובו־רישית שבראה ב"ארץ נהדרת", כשהיא בבית. "ברגע שפיזית פיצחתי אותה, הייתי חופשייה בה. היא אמנם דמות קומית אבל נטמעתי בה והיא בי". גם בעבודה על הדמויות הדרמטיות שלה היא לא נכנסת לעבודת מחקר. "אני לא דניאל דיי לואיס, לא בן אדם כזה. אבל תוך כדי ההכנות לתפקיד אני עושה עבודה של לנקות דברים חיצוניים שמכשילים אותי. אני באה עם סקיצה של מה שאני הולכת לעשות ומנסה להישאר בסיטואציה”.
2 צפייה בגלריה
אינפו מתאבד על התפקיד פנאי
אינפו מתאבד על התפקיד פנאי
(צילומים: ריאן פרויס, אביגיל עוזי)
בסדרה "פלפלים צהובים" זק מגלמת אם לילד אוטיסט. "לא חקרתי ילדים אוטיסטים", היא מספרת. "התסריטאית, קרן מרגלית, כתבה מדם לבה ואני שאבתי מהטקסט. אני סומכת על התסריטאים. אם הדמות כתובה היטב, היא מנומקת, הדיאלוגים והשפה שלה גורמים לי להרגיש שאני מכירה אותה — אז זה עושה את העבודה".
הבמאי ערן ריקליס - שהיאם עבאס, המגלמת את אשתו של לוגאן רוי, שיחקה בסרטו "הכלה הסורית" - מספר שהוא נע בין שתי התפיסות של מוריו בנשיונל פילם אנד טלוויז'ן סקול בבריטניה בכל הקשור לשחקנים. "אחד האמין במסע משותף אל שורש הדמות, לפתוח כל פצע אפשרי; והשני דגל בגישה קיצונית לכיוון השני: יש תסריט, טקסט וסיטואציה והבמאי שולט באופן מוחלט במה שקורה, לא השחקן".
לרוב הוא מנסה להתאים את עצמו לשחקנים, הוא אומר. "כשעשיתי את הסרט 'זוהר' אז שאול מזרחי, שגילם את זוהר ארגוב, רזה, וגילח את כל הגוף בשביל התפקיד. אבל הוא לא הלך וצרך סמים, למיטב ידיעתי. לפעמים יש גבולות ולפעמים אין. כשעבדתי עם בן קינגסלי על 'עכביש ברשת', צילמנו במשך שבעה שבועות בבלגיה. הוא לא חזר בסופי שבוע לביתו באנגליה. הוא אמר שהוא לא יכול לחזור לחייו כשהוא בתוך דמות".
הגישה המכילה הזאת מקובלת גם על הבמאי אבי נשר. "אני כמעט תמיד עובד עם שחקנים שלגמרי מטמיעים את עצמם בדמות. במצלמה יש איכות של פוליגרף. היא מרגישה אם השחקן דובר אמת או לא”.
נשר מספר שחווה הרבה מקרים שבהם שחקנים נשארו בדמות. כמו אדיר מילר שגילם ניצול שואה ב"פעם הייתי", וכשהמאפרת בסוף היום רצתה למחוק מזרועו את המספר הכאילו מקועקע עליו, הוא לא הבין מה היא עושה. "בסרט החדש 'תמונת הניצחון' עבדנו חודשים להטמיע בשחקנים את שפת הגוף של 1948, ששונה מזו של היום"
נשר מסכם: "מאז 'הלהקה' תמיד ראיתי בשחקנים שותפים מלאים ליצירה, במהלך החזרות הדמות תשפיע על השחקן והוא עליה וכשנגיע לצילומים המשחק יהיה משכנע — הוא ידבר אמת".