50 שנה אחרי גבעת חלפון: ״גבעה 338״ לא משחזרת את הקסם
"גבעת חלפון" זכתה למעמד האיקוני שלה לא במקרה, והיא עדיין אחת הקומדיות המעולות שנעשו בקולנוע הישראלי. היה אפשר לחזור אליה באינספור דרכים יצירתיות ומצחיקות, ב"גבעה 338" לא מצאו אפילו אחת
״גבעה 338״ יוצא כדי לחגוג יום הולדת 50 ל״גבעת חלפון אינה עונה״, שביים אסי דיין לפי תסריט שהוא כתב עם נפתלי אלטר. לא חגיגה שמחה במיוחד. קודם כל, הוא פספס בתאריך: ״גבעת חלפון״ יצא בסוף ספטמבר 1976, בימים שבהם סרטים ישראליים חדשים הופצו בחגי תשרי ולא בקיץ. למעשה, בתחילת אוגוסט רק הסתיימו צילומיו של הסרט, שיצא בזריזות מבהילה חודש וחצי אחר כך, ובסך הכל שבעה חודשים אחרי שיצא סרטם הקודם של דיין ואלתר, ״יופי של צרות״. 400 אלף איש באו לראות את ״יופי של צרות״ בפברואר, ועוד 600 אלף כרטיסים נקנו ל״גבעת חלפון״. סך הכל מיליון כרטיסים לשני סרטים של אסי דיין לשנת 1976.
״גבעה 338״ חוגג את יום ההולדת החגיגי עם עוגה עבשה מהסופר. לא ברור אם זה סרט המשך או רימייק או מערכון מחווה. אם תראו את ״גבעת חלפון״ כיום תגלו שזה סרט מאוד מרושל, דלות התקציב ומהירות ההפקה ניכרות בכל שוט, אבל איכשהו הפרטים האלה משניים, כי כבר 50 שנה, יודה כל מי שצופה בו, זה אחד הסרטים הישראליים הכי מצחיקים שאי פעם נעשו. אנרכיה גמורה, נונסנס עילאי, קברט של מילים ומטח של פאנצ׳ים. לאסי דיין באותה תקופה הייתה רק דרישה אחת מסרטיו: להצחיק. הוא היה מחויב במאה אחוז להצחקות, וויתר על אנינות טעם או אסתטיקה. ״יופי של צרות״, ״גבעת חלפון אינה עונה״ ו״שלאגר״ היו רצף של סרטים שבהם דיין ביקש להוכיח שהוא יכול להיות עממי ומצליח, אחרי שניסיונותיו ליצור סרטי איכות גרמו לו ולמפיקיו הפסדים כספיים.
1 צפייה בגלריה
מימין: השחקן שייקה לוי, מתוך הסרט גבעת חלפון אינה עונה. דיין היה מחויב במאה אחוז להצחקות
(מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה")
אבל עבור הקהל ״גבעת חלפון אינה עונה״ היה קודם כל סרט חדש של הגשש החיוור, שלישיית הבידור הכי מצליחה באותה תקופה. אלה הימים שלפני קלטות וידיאו, ולכן מי שרצה לראות את הגששים היה צריך לקנות כרטיסים לאחת מהופעותיהם, או להאזין לתקליטים שהנציחו את מערכוניהם (ששודרו באותה תקופה גם ברדיו לא מעט), או לחכות שהם יעשו סרט שיקבץ לתוכו את מיטב הלהיטים שלהם. החל מ״מוישה ונטילטור״ (1966) של אורי זוהר, והמשך ב״ארבינקא״ (1967) של אפרים קישון ו״השכונה שלנו״ (1968) של זוהר, הגששים עברו מהבמה לקולנוע, תמיד יחד כשלישייה. דיין דאג שהתסריט ייכתב בגששית רהוטה, והתבסס על המערכונים שלהם מבחינת דמויות ופאנצ'ים: שייקה לוי גילם את ויקטור חסון, שהוא כמו סך כל הדמויות שהוא גילם בחלק מהמערכונים; פולי (ישראל פוליאקוב) גילם את סרג׳יו קוסטנזה, כפילו של הרומני מהמערכון ״הפיאט של קלרשו״, שנכתב על ידי קישון ובנאי; וגברי בנאי הוא הסטרייט־מן בתוך הטירוף הזה, שהיה שילוב מוצלח בין סאטירה צבאית ובין קומדיה רומנטית.
הימים ימי פוסט מלחמת יום כיפור, ודיין, בנו של משה דיין, שוחט את צה״ל ומציג אותו כצבא של ליצנים, שנתיים אחר כך, אבי נשר יציג ב״הלהקה״ את הצבא גם כבית זונות. כיום שרי התרבות של ישראל אוהבים לאיים על סרטים ישראליים שמבקרים את חיילי צה״ל, אבל מתענגים בקוצר רואי על כך שהלהיטים האהובים ביותר על הקהל הישראלי משנות השבעים היו דווקא הקומדיות הצבאיות, שבהן לא היו חיילים הירואים, אלא רק כאוס וחוסר משמעת. מאז ועד היום הז׳אנר הכי מצליח בקולנוע ישראלי הוא לא סרטי הבורקס, אלא הקומדיות הצבאיות. מ״הלהקה״ ועד ״הלהקה האחרונה בלבנון״, מ״גבעת חלפון״ ועד ״אפס ביחסי אנוש״. ״גבעה 338״ עשוי להיות הסרט הראשון בסוגה הזאת שיישאר ללא קהל.
בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי ניסה להתעלק על המוניטין של ״גבעת חלפון״. האחים אדרי גייסו את דיין לכתוב תסריט לסרט המשך, תסריט שנגנז מיד כשהתברר שדיין, נטול הסנטימנטים להצלחותיו בעבר, אישפז את גיבוריו במוסד לחולי נפש. שלום אסייג, ב״ההילולה״, גנב (או ציטט) את כל המערכה האחרונה שלו מתוך ״גבעת חלפון״, ברמה שקשה להאמין שמשפחת דיין לא תקבל תמלוגים על הסצנה הזאת. ועכשיו ניסו לעשות סרט שלם ברוחו, כשדיין ופולי כבר מתים, ורק שייקה לוי הגיע להופעת אורח מעט עצובה. מתברר שקשה לשחזר את האלכימיה שהייתה שם בחולות ניצנים ב־1976. החלק הכי עצוב ב״גבעה 338״ הוא העובדה שהם מנגנים את ״תן לשים ת׳ראש על דיונה״ שוב ושוב ושוב. נפתלי אלטר, ייבדל לחיים טובים, עדיין איתנו. אי אפשר היה להשקיע בכתיבת שירים חדשים? הקהל בארץ אוהב את ״גבעת חלפון״ בצדק. אני לא יכול להגיד בוודאות שניכר שיוצרי ״גבעה 338״ אוהבים אותו.
שחר חסון, טל פרידמן ויעל פוליאקוב (הבת של פולי) מגלמים דמויות עם פוטנציאל קומי מוצלח, אם רק היו כותבים להם בדיחות. יצפאן היה יכול להיות ליהוק מצוין לסרט הזה בסביבות 1997. אם יש משהו שדיין, הגששים ו״גבעת חלפון״ לימדו אותנו זה שקומדיה עושים כשכולם מסונכרנים. מי שרצה לעשות מעין המשך ל״גבעת חלפון״ היה צריך לפנות לשלישיית מה קשור, לגייס את אדיר מילר ככותב פאנצ׳ים, ולקחת את טליה לביא כבמאית, ולתת להם להשתולל. יש כל כך הרבה דרכים יצירתיות לחזור ל״גבעת חלפון״ ולעשות מזה משהו מצחיק. במקום זה בחרו לכתוב סרט שיש בו 3-2 בדיחות מקוריות ויותר מדי ציטוטים מהסרט המקורי, שמגיעים בלי שום הקשר. קשה להצחיק.
