איך הוליווד הפכה להיות האויב המסוכן של סופרמן
הסרט החדש הוא עוד שלב באבולוציה המרתקת של גיבור־העל הכי חשוב בתרבות הפופולרית – מסמל של תקווה ואופטימיות אמריקאית לגיבור פגיע ומדוכא שנעלב מטוקבקים ומביקורת
היו ימים שבהם סופרמן – הגדול, הבכיר והחזק מבין גיבורי־העל – היה צריך להילחם רק נגד אויביו כדי להציל את עצמו ממוות ואת היקום מכליה. לקס לות’ר, גנרל זוד, דארקסייד, דומסדיי – כל אחד מהם ניסה בתורו להרוג את סופרמן. בשנים האחרונות נוספו לרשימה הזאת שמות חדשים ולא צפויים: במאים הוליוודיים. תחילה היה זה זאק סניידר וכעת זה ג’יימס גאן. הוליווד, שתמיד העריצה את סופרמן כמודל לכל הטוב שבעולם, הפכה להיות האויב שלו. בעשר השנים האחרונות הקולנוע מנסה לחסל את סופרמן שוב ושוב. סניידר אף הצליח בכך ב”באטמן נגד סופרמן” (2016).
החזון הקודר והכבד של סניידר בשלושת סרטי סופרמן וליגת הצדק שלו הוחלף כעת בחזון בהיר ומהיר מאת גאן, האיש שהכניס קלילות ליקום הקולנועי של מארוול עם שלושת סרטי “שומרי הגלקסיה”, ושגויס כעת על ידי אולפני וורנר כדי לעמוד בראש אגף סרטי גיבורי־העל שלהם ולהכניס קלילות ליקום הקולנועי של DC קומיקס. הוא עשה זאת עם “יחידת המתאבדים” המבדר והמשעשע, אבל הוא משאיר את הטון הזה גם ב”סופרמן” החדש שלו, וכאן זה מעט תמוה. סופרמן של סניידר היה גיבור אפל, מריר ודכאוני, שניסה להפוך את סופרמן לבאטמן, גיבור עם הפרעה נפשית. גאן, לעומת, זאת הופך את סופרמן לליצן, בסרט שיש בו לא מעט הומור, ועם אישיות של סרט מצויר.
הבעיה עם הוואריאציות האחרונות של סופרמן, של סניידר ושל גאן, היא שהם עושים סרטים על גיבורים שלא רוצים להיות גיבורים. זו תופעה תרבותית מרתקת שמאפיינת את הקולנוע העכשווי, גיבורים שלא פועלים מתוך שליחות פנימית אלא כי כופים זאת עליהם. לא כדי לעשות סדר אלא כי הם נרדפים ונקלעים להרפתקאות בעל כורחם. לא רק סופרמן סובל ממשבר זהות, כך גם ג’יימס בונד, אית'ן האנט (גיבור סרטי “משימה בלתי אפשרית”), אינדיאנה ג’ונס, לוק סקייווקר והאן סולו. בכל פעם שגיבור קולנועי מהעבר חוזר לסרט בהווה, היוצרים חושבים שמתאים יותר ליצור גיבור אפל שנמאס לו, שהוא כבוי ומובס. הסיפור אולי עמוק ובוגר יותר, אבל כשצופים בכל זה במרוכז, קצת יוצא החשק מהסרטים האלה שרואים בגבורה, בהרואיזם, מגרעת ולא מעלה.
ובכלל, כשמשווים את כל הוואריאציות של סופרמן לזו שהתחילה הכל בקולנוע – הגרסה של ריצ’רד דונר מ־1978, שנותרה הטובה ביותר – אפשר ללמוד לא מעט על מה שקרה לקולנוע, ליוצרים, לקהל ולתרבות ב־50 השנים האחרונות. ב־1978 סופרמן זהר כמו דגל ארה"ב וייצג את “האמת, הצדק והדרך האמריקאית”, זו היתה תרועת השכמה לאמריקה שיוצאת מעשור של מלחמה בווייטנאם, שחיתות בבית הלבן ומשבר אנרגיה משתק כלכלית.
הסרט “סופרמן” ניסה לעודד את האמריקאים, והצליח. אבל זה עשר שנים שסופרמן הוא דמות מדוכאת, כנראה כי היוצרים מדוכאים ופסימיים. הוא לא מייצג את “הדרך האמריקאית”, כי אף אחד בהוליווד כבר לא יודע מה זה אומר. סופרמן של 1978 היה סולן, סופרמן של ההווה הוא חלק מאנסמבל – ליגת הצדק אצל סניידר, חבורת הצדק אצל גאן. סולנים כבר לא ממלאים אצטדיונים כמו פעם. עכשיו צריך סופרגרופ, מופע איחוד, או פסטיבל עם כוכבים רבים.
“סופרמן” החדש הוא סרט מבדר וברובו מהנה. אבל הוא גם מזכיר שעם כל התלונות של הקהל, הגרסאות הקודמות של בריאן סינגר וסניידר לא היו גרועות כמו שעשו מהן. סינגר ניסה להישאר נאמן למקור של דונר עם גרסת כיסוי אופטימית, סניידר שבר שמאלה עם גרסה אפלה של סופרמן בגיהינום וגאן שובר ימינה עם סופרמן שנראה קצת שיכור. הוא יצר סרט סימפתי אבל מטופש ושטותניקי מכדי שיהפוך ליצירה קאנונית משמעותית ולא הערת שוליים בתולדות הדמות.
הסרט החדש נפתח עם סופרמן (דיוויד קורנסווט) ברגע תבוסתו – הרובוטים והמטא־אנושיים של לקס לות'ר (ניקולס הולט) מכסחים לו את הצורה, וגם אהדת הציבור נגדו, כי הוא העז להתערב במלחמה של רוסיה נגד אוקראינה – סליחה, בורביה שפלשה לג’ורהרפור השכנה – והאמריקאים מעדיפים להישאר מחוץ לקונפליקטים שלא קשורים אליהם. סופרמן של גאן הוא עדיין גיבור־על עם כוחות עצומים, אבל עם עור דק. הוא נפגע בקלות מטוקבקים ומביקורת, ומערכת היחסים שלו עם לויס ליין (רייצ’ל ברוסנהן, הלוא היא גברת מייזל, בהברקת הליהוק הכי טובה בסרט) מציגה את הרומנטיקן שבו.
סופרמן של סניידר היה דמות פגועה, סופרמן של גאן היא דמות פגיעה. ובתוך כל הכאוס הזה יש לגאן נקודה מתוקה ואופטימית בסרט, שעוסק בזהות ובמצפון ואומר משהו על כך שאמריקה – ולא רק היא – אולי הפכה למדינה שלא נעים להזדהות איתה מבחינה פטריוטית, אבל האנשים בה טובים, והם רק מנוהלים על ידי מנהיגים וטייקונים מושחתים ותאבי בצע. אולי זו מסקנה טובה ומנחמת דייה כדי להצדיק צפייה בסרט, שהוא בסופו של דבר קצת פחות שטותי ממה שנדמה.
