מייסד בית רדיקל: "התפקיד שלנו הוא להציע אופטימיות ותקווה ברגעים הכי קשים"
בית רדיקל, מרכז תרבותי רעיוני בתל אביב, נרתם מיד עם תחילת המלחמה ומציע תכנים אונליין, מהרצאות על איראן ועד שיעור מדיטציה, וגם מזמין לעבוד בסמוך למקלט. "אלה ימים מבולבלים ומפחידים ואנחנו רוצים להציע דרך אחרת: יצירתיות, סקרנות, אופטימיות", אומר המייסד והמנכ"ל איתמר ויצמן
לפני שלוש שנים הקים איתמר ויצמן את רדיקל, עמותה שמטרתה להיות בית לרעיונות כיצד להתמודד עם האתגרים הקשים ביותר בעולם בצורה אופטימית ומלאת תקווה. אבל גם הוא לא האמין שהאתגרים רק ילכו ויתגברו והתקווה תיראה רחוקה מתמיד.
"ב־2021 נראה היה שמשבר האקלים הוא האיום הגדול על איכות החיים והקיום שלנו", אומר ויצמן, מייסד ומנכ"ל רדיקל. "ואז ב־2023 המשבר בדמוקרטיה הישראלית וההפיכה המשטרית ואירועי 7 באוקטובר. ב־2024 מלחמת חרבות ברזל ועכשיו מלחמת איראן־ישראל. אני מפחד לחשוב מה יהיה ב־2026 ומקווה שקצב האירועים יפחת, אבל התפקיד שלנו נשאר זהה לאורך כל השנים: להציע אופטימיות ותקווה ברגעים הכי קשים דרך חשיפה לתכנים, רעיונות ויצירת מפגש וקהילה".
בית רדיקל ברחוב התחיה פינת הרצל בתל אביב הוא כנראה המקום הכי ליברלי, נעים ומעורר תקווה בעיר בימים אלה. מרכז תרבותי רעיוני שמתקיימים בו הרצאות, סרטים, הופעות, סדנאות ומפגשי קהילה של אנשים שמנסים לחלום עתיד טוב יותר, ושוכנים בו גם הוצאת הספרים רדיקל, אולפן פודקאסטים, חלל קולינרי ובית קפה.
אלא שבימים האחרונים הכל מתקיים מרחוק. ויצמן התעורר כמו כולנו בבוקר שישי שעבר לחדשות המטלטלות והיה לו ברור שחייבים לעשות משהו עבור האנשים שיושבים בבית מלאי חרדה. "אלה ימים קשים, מבולבלים ומפחידים, ואנחנו רוצים להציע דרך אחרת שהיא המיטב של רדיקל: יצירתיות, סקרנות, אופטימיות", הוא אומר. "אנחנו מכבדים את הנחיות פיקוד העורף ולא מקיימים אירועים במקום, אבל בית הקפה והחנות שלנו פתוחים לטייק אוויי והמוני אנשים הזמינו מאיתנו ספרים בימים האחרונים, הרבה יותר מבימים רגילים, ויש בזה משהו מעודד לגבי תרבות הקריאה (בימים אלה הספרים מוצעים ב־50% הנחה לרגל שבוע הספר שנגדע – מנ"ש). אולי המלחמה גורמת לאנשים לקרוא קצת פחות פושים וחדשות ויותר ספרים. יש לנו קהילה גדולה של חברים ומנויים שבאים לבקר. יש מקלט בטוח ואנשים מוזמנים לבוא לפה לעבוד או סתם להתאוורר".
1 צפייה בגלריה
בית רדיקל השבוע. "אנחנו מכבדים את הנחיות פיקוד העורף ולא מקיימים אירועים במקום, אבל בית הקפה והחנות שלנו פתוחים לטייק אוויי והמוני אנשים הזמינו מאיתנו ספרים"
כל אלה הם רק תפאורה לדבר האמיתי והוא התכנים שעליהם עובדים ויצמן והצוות שלו לילות כימים בשבוע האחרון. "השקנו בסוף השבוע את רדיקל VOD עם תכנים שהקלטנו וצילמנו במיוחד למלחמה (radical.org.il/vod). כל ההרצאות יעלו במהלך השבוע ואת הרווחים נתרום לנט"ל — נפגעי טראומה לאומית", הוא אומר.
אז מה בתוכנית: הרצאה של ד"ר ג'רמי פוגל על פילוסופיה סטואית בזמן מלחמה – כיצד מפתחים חוסן נפשי דרך פילוסופיה יוונית עתיקה; שיעור היסטוריה על איראן עם ד"ר מנחם מרחבי שמספר לעומק איך הגענו למצב שאנחנו נמצאים בו היום ועל הקשר בין איראן וישראל לאורך השנים; שיעור מדיטציה עם ד"ר סטיבן פולדר שהקים את עמותת תובנה והיה ממייסדי היישוב כליל; הרצאה של העיתונאית נטע אחיטוב על התמודדות עם חרדה מחדשות; תרגול להתמודדות ופיתוח חוסן שעוזר לנשימה נכונה ושינה טובה יותר עם יערה לוקיץ, מנחת מיינדפולנס; ועוד עשרות אירועים.
"אנחנו לא עובדים חיוניים במובן הקלאסי, אבל מנסים להציע בריאות לנפש ותחושה של נורמליות", אומר ויצמן. "האינסטינקט שלנו לבהות בחדשות 24/7 מאוד מסוכן, והאינסטינקט להסתגר בבית ולהיכנס ללחץ וחרדה גם מאוד מסוכן. אנחנו מנסים להציע דרך שלישית שהיא לא התנתקות ולא חיבור יתר".
גולת הכותרת היא פרק חדש לפודקאסט "הרדיקל", ובו ד"ר אלי קוק, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, מדבר על יחסי ישראל־ארה"ב לאורך השנים ומה לדעתו צופן העתיד.
"הגענו אליו הביתה והקלטנו בין האזעקות פרק מרתק שבו הוא מנסה לשאול איך הגענו למצב שאמריקה וישראל מכריעות ביחד את המצב באיראן", מספר ויצמן. "המלחמה הזאת היא למעשה מלחמת איראן־ישראל־ארה"ב, וכדי להבין את זה לעומק צריך להבין מה קורה בארה"ב. המציאות משתנה מהר ואם לא נעקוב, נפספס את היכולת שלנו להבין לאן זה הולך".
"לא בריא להיות צמאי דם"
ויצמן (33) נולד וגדל בתל אביב, שירת ככתב תרבות בגל"צ, בוגר אוניברסיטת תל אביב בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. ב־2015 הקים את תנועת V15 שהצהירה כי בכוונתה להביא להחלפת שלטון נתניהו. לאחרונה סיים חמש שנים כשותף בקרן ההון סיכון Firstime שמשקיעה בטכנולוגיות לפתרון משבר האקלים והחליט להתמקד ברדיקל.
"יש סכנה שהמלחמה הזאת תהיה הקש ששבר את גב הגמל להרבה מאוד אנשים בישראל וזה מה שהכי מפחיד אותי", הוא אומר. "אף אחד לא רוצה שהמלחמה תימשך והסיפור הכלכלי הוא לא הדבר הכי משמעותי ומטריד הפעם, יש פה חיי אדם על הכף. אני לא מוטרד רק על רדיקל, אני מוטרד מה יקרה לחברה הישראלית ביום שאחרי המלחמה".
אתה אופטימי או פסימי אחרי שתקפנו באיראן?
"אחד הדברים שלמדתי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון הוא שקשה מאוד לבחון אירועים כאלה בזמן אמת. מה שנראה לנו כרגע חיובי או שלילי, מדאיג או מבטיח, יכול להתברר בעוד כמה שנים, חודשים או שבועות כאסון או כהחלטה הכי טובה בעולם. הרבה אנשים מסתכלים היום על המצב בסוריה ובחזבאללה ורואים שינוי, יש כאלה שרואים את השינוי כחיובי ויש כשלילי. אני חושב שהסטטוס קוו היה בלתי אפשרי, שהרבה אנשים חיו בישראל בפחד קיומי, ואני מקווה שהדבר הזה יוביל לכך שלא יהיה פחד קיומי, לא בישראל ולא באיראן. זה לא בריא לנפש להיות צמאי דם או לשוש אלי קרב, ואני מקווה שהמלחמה תיגמר כמה שיותר מהר.
"אני לא היחיד שלא סומך על ההנהגה שלנו בקבלת החלטות. יש כאן אנשים חסרי אחריות שמקבלים החלטות לא מקצועיות, ואני מקווה שמוסדות המדינה חזקים יותר מכל הפוליטיקאים חסרי האחריות. בינתיים אני חושב שכל אזרח צריך לשאול את עצמו איך הוא מקיים את המחויבות שלו כאזרח כדי לייצר איזשהו חוסן במלחמה הזאת".
אתה מרגיש שרדיקל מייצר חוסן בימים אלה?
"בטח. אני רואה את זה כל יום במפגש עם האנשים שבאים לכאן, אפילו כדי לקחת קפה. הם אומרים לנו תודה, אנשים רוצים לייצר לעצמם מרחבים לנשום. יש כאלה שיגידו שזו פריבילגיה אבל כל אחד מחפש לעצמו אוויר לנשימה. יש כאלה שעושים את זה בהליכה, מדיטציה, קריאת ספר, בינג' בנטפליקס או מבשלים בבית. יש כאן שילוב מוזר בין הימים של הקורונה שכולנו נתקענו בבית לבין החרדה המטורפת של 7 באוקטובר של להרגיש תחת מתקפה. אם לא נהיה זהירים ולא ניקח אחריות עכשיו, אז נשלם על זה מחיר כבד. התפקיד שלי הוא לוודא שיש לכמה שיותר אנשים בקהילה שלנו אוויר לנשימה, דרך ספרים, הרצאות, רעיונות, תכנים מקומות מפגש".
הקהילה ברובה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית?
"לא עשיתי סקר, אבל יש אצלנו חובשי כיפה ואנשים שמגיעים ממקומות לא מאופיינים במחנה הליברלי ומהפריפריה החברתית בישראל. יותר מחצי מחברי רדיקל לא גרים בתל אביב".
מה הייחוד של הספרים שלכם?
"כולם מציעים אופיטימיות ותקווה, אם זו 'דרישת שלום', אסופה של שישה טקסטים קצרים על שלום ותקווה, ואם "פילוסופים נגד אלוהים" של פוגל שהוצאנו יום לפני התקיפה, שמראה שהאמונה בדת ממוסדת עלולה להוביל אותנו למקומות מאוד רעים. אנחנו רואים את זה גם במשטר של האייתוללות באיראן, שמוביל את הציבור הדתי למקומות של שנאה עיוורת, וגם בארץ יש מגמות מסוכנות של אמונה עיוורת בדת ושל קנאות ומשיחיות.
"כל הספרים שלנו מנסים להציע אלטרנטיבה. אני חושב שיש סכנה אמיתית שהמחנה הליברלי השפוי בישראל ירים ידיים על העתיד שלו וירגיש שאין לו לאן לשאוף ולחלום, ואנחנו מנסים להראות שזה לא נכון ושדווקא ברגע הכי קשה מה שאנחנו יכולים להציע זה אור ותקווה ואופטימיות. זו מין מנטרה שצריך לחזור עליה הרבה פעמים כדי להאמין בה".
