"ביקשתי לפתוח חלון לנפשו של אדם אָבֵל"
אייל קמינקא, ד"ר לחינוך, מרצה, יועץ לארגונים וכותב, פרסם אחרי נפילת בנו, סגן ינאי קמינקא, בקרב על בסיס זיקים ב־7 באוקטובר, ספר שירה שכולו כאב והתמודדות עם האבל. "זה לא ספר הנצחה, הייתי באלם מוחלט והוא פרץ ממני בכאב גדול"
כשינאי קמינקא היה בשנת השירות שלו, עברה עליו תקופה לא קלה. אביו, ד"ר אייל קמינקא, כתב לו שיר שנועד לחזק אותו. הוא נקרא "באנו חושך". הרעיון היה להתיידד עם החושך, לא לנסות לגרש אותו. "נושיט את היד. ניקח את שלך./ הקור יעטפנו, נעמוד כך צמודים./ נביט בקולות. ולפתע שירנו יזכיר – // רק בלילה רואים כוכבים".
המשפט הזה, רק בלילה רואים כוכבים, ליווה את סגן ינאי קמינקא גם בשירות הצבאי שלו. אביו צרב את המילים הללו על לוח עץ ונתן לו במתנה ליום הולדתו ה־20. ינאי לקח את זה איתו לבסיס זיקים, שם שירת כמפקד טירונים. בשבת 7 באוקטובר הפלוגה של ינאי נשארה לשמור על הבסיס. ינאי ושאר מפקדי הפלוגה הגנו בגופם על הטירונים והאזרחים שנמלטו לבסיס. ינאי נהרג כשלחם פנים אל פנים עם מחבלי חמאס.
"שיחה, חצי שיחה" (הוצאת עיתון 77) הוא ספר שירה ומחשבות אישיות שכתב אייל קמינקא בעקבות האסון. ספר שכולו כאב והתמודדות עם אבל. יש בו שיחות, חצאי שיחות ושירים שכתב בעקבות לכתו של ינאי, בנו בכורו, אהוב נפשו, ושירים שכתב שנים קודם לכן, ונטענים כעת במשמעויות חדשות. "באנו חושך" הוא אחד מהם.
"את השיר הזה כתבתי כשינאי היה בתקופה קשה עם עצמו", מספר קמינקא. "הוא חטא בחטא גדול — הוא היה ידיד מדהים לאחרים, אבל חבר גרוע לעצמו. תמיד היתה לו ביקורת עצמית. בשלב מסוים כתבתי והגשתי לו את השיר, כאילו אמרתי לו, תפסיק להילחם בחושך של עצמך, תתחיל להתיידד איתו. אנחנו כל כך רגילים לגרש את החושך, גם ברמה האישית, מישהו שלא בא לנו טוב הוא החושך עבורנו ואנחנו רוצים לגרש אותו. גם ברמה הציבורית, המגזרים – יהודים, ערבים, נוצרים, פלסטינים, חילונים, דתיים — כל הזמן יש מישהו שהוא חושך עבורנו ואנחנו רק מגרשים אותו.
"ינאי התרגש מהשיר הזה. החבר'ה מהקומונה סיפרו שהוא הקריא להם את זה בערב שירה שעשו, ושורת הסיום 'רק בלילה רואים כוכבים' הפכה לסיסמה של המחלקה שלו. ב־8 באוקטובר רציתי למצוא את חתיכת העץ ההיא שנתתי לו ליום ההולדת, רציתי לקבור אותה יחד איתו. הפכתי את הבית, חיפשתי כמו מטורף, הייתי שבור מזה. אבל במידה רבה ינאי עשה איתי חסד, כי הוא הצמיד את זה ללוח לבו ולקח את זה איתו לבסיס. בזמן המלחמה הבסיס היה בוקה ומבולקה, והיתה שמועה שמישהו ראה את לוח העץ הזה. בקיצור, חיפשו ומצאו את זה במשרד שלו".
איך נולד הספר?
"הספר הזה הוא לא ספר הנצחה לינאי. הוא פרץ ממני בכאב גדול ובעצם לא נועד להיות ספר. אחרי 7 באוקטובר הייתי באלם מוחלט. אחרי חודשיים הספר התחיל להתפרץ".
"רוב הפעמים הוא היה קוטל אותי"
קמינקא (50), מומחה בחשיבה תוצאתית, מרצה ויועץ לארגונים ומנהלים בכירים, מתגורר בצור הדסה עם אשתו אילנה ושלושת האחים של ינאי. הוא נולד בחיפה וגדל בכפר סבא, בוגר תלמה ילין, ניגן שנים רבות בצ'לו. בצבא שירת כקצין בשריון, בעל תואר שני במינהל עסקים ודוקטורט בחינוך מאוניברסיטת בר־אילן. הוא עסק בפיתוח תוכניות חינוך והובלת פרויקטים במערכת החינוך ובמערכות ממשלתיות, וכן בייעוץ אסטרטגי לארגונים ולמנהלים בכירים. הוא ייסד את המרכז לחשיבה פורצת דרך, עמד בראש הרשות לקידום תעסוקה, השכלה וקהילה (מיזם של ג'וינט ישראל וממשלת ישראל), הקים סטארט־אפ בתחום מידע חכם באינטרנט, ליווה את ההקמה של הסטארט־אפ שהקימו שני אחיו הצעירים ג'ויטיונס, ששינה בינתיים את שמו ל־Simply, ועמד בראש בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם.
בשלוש השנים האחרונות החליט להתמסר לכתיבה. ב־2001 פרסם רומן ביכורים, "שומר הזיכרונות", וכמה שנים אחר כך את ספר המתח "הומאוסטזיס, הצופן: איראן". "כל חיי היה בי מאבק בין שני צדדים", הוא אומר, "הצד הניהולי, המתכנן, מגדיר המטרות, והצד האמנותי, שהוא יותר סוער ויותר נכון להתפעם".
מה זה בעצם חשיבה תוצאתית?
"התמחיתי באפקטיביות, היכולת לנוע ממקום א' למקום ב' בצורה הכי טובה. כדי להתקדם, אתה צריך קודם לדעת מה זה מקום ב', וזה לא תמיד קל. הדוקטורט שלי עסק בפתרון בעיות מורכבות. בעיה מורכבת זו בעיה שיש בה מרכיבי אי־ודאות גדולים. מה ללבוש בבוקר זו בעיה מורכבת, והאם לתקוף את איראן גם היא בעיה מורכבת - שתיהן על אותו מישור, כמובן ברמת סיבוכיות אחרת".
לפני כמה שנים פתח קבוצת ווטסאפ לחברים ומכרים, שבה הוא מעלה שירים שכתב. "שבועיים אחרי שפתחתי את הקבוצה ינאי ביקש להצטרף", הוא מספר. "הפחיד אותי שהוא ייחשף לחומרים האלה. שירה נוגעת בחרכים של החיים, ברגש, בכאב. אבל לא יכולתי לסרב לו. ינאי ואני היינו חברים טובים. מעבר ליחסים של אב ובן היו לנו גם יחסים חבריים. זה הכי מדהים בעולם וגם הכי מאתגר מבחינה הורית. כי חברות דורשת חשיפה הדדית. אחרת, אם רק צד אחד נחשף, זו לא חברות אלא טיפול. ינאי היה ילד שמח אבל עם אחריות סביבתית, הוא מאוד לא אהב להיות במרכז, היתה לו מנהיגות חזקה מאחורי הקלעים, והיו לו עיני רנטגן - הוא ראה הכל, הוא היה מסתכל על אנשים, על שפת הגוף, מקשיב, מנתח. הוא אהב לכתוב. הוא כתב סיפורים מגיל צעיר. היינו יושבים ומרכלים וכותבים. בקבוצת הווטסאפ הייתי מעלה שירים, ורוב הפעמים הוא היה קוטל אותי. היה שיר שפרסמתי פעם, ואחרי שלוש שעות הוא התקשר ואמר 'השיר הזה הולך להיות ויראלי'. ואני, חמדן שכמותי, פעם ראשונה שהוא נותן לי מחמאה, התרגשתי. ואז הוא הוסיף את המשפט האלמותי - 'השיר הזה כל כך מפגר שהוא מתאים לטיפשות ההמונים'. והחצוף הזה צדק. זה באמת הפך ויראלי".
"אנחנו לא משתתפים בטקסים"
בשלב מסוים במהלך כתיבת ספרו החדש, ינאי הופיע בתודעתו, משוחח איתו. "אני לא מאלה שמאמינים בעולם הבא ובגלגולי נשמות, בעיניי המוות הוא סופי. אבל הוא הופיע בראשי ואמר לי תחליט, אתה רוצה למות או אתה רוצה לחיות? זו החלטה אחת שאתה צריך לקבל. אי אפשר גם וגם, אי אפשר להיות חי־מת".
מה החלטת?
"זה נשאר פתוח. לפני כמה ימים נתתי הרצאה לפני חבר'ה צעירים בצבא. אחת החיילות שאלה אותי איך אני מתמודד, בנימה של הערכה, כאילו 'וואו, יש לך כוחות'. אמרתי להם, אני רוצה שתבינו שהורים שכולים, לא משנה מה המסכה שלהם – היא יכולה להיות חזקה וחייכנית והשראתית – השבר עמוק ואין שיקום. יש התמודדות, יש להמשיך לחיות ולעשות דברים טובים בחיים ולמצוא שמחות, אבל אין מרפא לדבר הזה. המוות הוא סופי, וכדאי שזה יהיה לכם בראש כדי שתעשו הכל כדי שלא יהיה מוות.
"אנחנו כחברה יש לנו נטייה לקדש את המוות. באותו לילה לבן בין 7 ל־8 באוקטובר, אחרי שהודיעו לנו, התחילו להגיד לנו 'ינאי גיבור'. אילנה ואני איבדנו כל זהות אפשרית, אבל החלקיק שכבר ידענו להיאחז בו אז היה — אל תגידו גיבור על ינאי. היה לו קרב הירואי, והוא הציל אנשים והחליט לחלץ פצועה והקריב את חייו בשביל החיים שלה, אבל המילה גיבור בקונטקסט הישראלי הפכה להיות שטוחה, וכל כך מלאת אג'נדות, והאג'נדה היא טוב למות בעד ארצנו, אבל לא טוב למות בעד ארצנו, כי לא טוב למות".
מה אתם עושים ביום הזיכרון?
"אנחנו לא משתתפים בטקסים. יש שני דברים שבזכותם אני נושם עכשיו. אחד מהם זה היפוך התפקידים, הרי כתבתי לינאי להפסיק לגרש את החושך, והנה הוא מופיע אצלי ואומר לי אותו דבר. היה לי רגע מאוד קשה, אני כותב ובוכה שעות ואנשים היו בטוחים שאני כותב מכתבי פרידה. ופתאום הוא הופיע לי עם השיר הזה והחזיר לי אותו, בקולו שלו.
"הדבר השני קשור לאנשים שסביבנו. אנשים סביבך אין להם מה להגיד ואיך לעזור, כל דבר שאומרים מכעיס, תהיו חזקים, גיבור, ביחד ננצח, הכל נראה נורא. אבל היינו עטופים באנשים שהתעלמו מהשלט 'אין מעבר', התעלמו מזה שלא עניתי לווטסאפים, ובכל זאת נשארו. הם לא מוותרים והם פשוט נושמים לידנו. ביום הזיכרון אנחנו מזמינים אנשים לבית פתוח, לכוס קפה ולנשימה ביחד. אני רוצה שיבואו, אני צריך אנשים שיישבו לידי, אני צריך עיניים טובות. ישראל מקוללת בהרבה קללות, אבל החברה כאן חזקה ועוטפת. יש סולידריות, למרות הכל. למרות האויבים מבפנים ומבחוץ".
"מאות כוסות קפה על הקבר"
ינאי אהב לשתות קפה שחור, ואהב לנהל שיחות נפש ליליות עם הפקודים שלו, להכיר אותם מקרוב, להקשיב. "הוא היה עובר מעמדה לעמדה ונמצא עם החיילים בשמירה הראשונה שלהם, כשהם מרגישים שקופים ובודדים", מספר קמינקא. "אמא של טירונית שלו סיפרה לי איך בשלוש לפנות בוקר היא ראתה פתאום את אלוהים מתקרב. המפקד שלה. היא בטוחה שעשתה משהו לא בסדר, אבל הוא בסך הכל בא לדבר איתה, על משפחה וחברים וכאבים ואכזבות ואם הגדירה לעצמה מטרות לשנה הקרובה".
כשההורים של ינאי שאלו את החברים מה הכי אפיין אותו, כולם ענו: קפה שחור. ינאי היה שותה המון קפה שחור ואף פעם לא פינה את הכוסות אחריו. תמיד היה משאיר סימנים. "ב־30 למותו חילקנו מאות כוסות קפה שחור", מספר קמינקא, "אמרנו להם קחו, תשתו כוס קפה שחור בלי סוכר כמו שינאי היה שותה, וזאת ההזדמנות להחזיר לו על כל כוסות הקפה שלא פינה. על הקבר שלו הם שמו מאות כוסות קפה. זה היה ההומור שלו".
חברת שטראוס אפילו ייצרה מארז קטן לזכרו של ינאי שחולק באופן פרטי, ובו שני שקיקים של קפה שחור. ובחדר הנצחה על שמו של ינאי, בבית החולים שיבא תל השומר - חדר טיפול שיקומי באמצעות מוזיקה שייסדה חברת Simply - מונח בצד פסלון קטן בצורת כוס חד־פעמית עם קפה שחור.
"קפה שחור זה משהו שמקובל על כל העדות, כל הזרמים, כל הדתות, והוא גם הזמנת אורחים, אתה לא שותה לבד", אומר קמינקא. "יש בו חושך, יש בו מרירות, אתה צריך לשתות לאט לאט עד שאתה מגיע לליבה שנותנת את הטעם, הבוץ. וזו מטאפורה לשיחה אמיתית, אם השיחה היא אמיתית אתה נוגע בכאב, בחושך של הבנאדם, מגיע לבוץ של הבנאדם, תשמע דברים שאולי לא נעימים לך לאוזן, דעות שאולי לא נעים לך לשמוע, אתה נוכח בתוך הנרטיב של מישהו. הנה משהו מעשי שאפשר לעשות לזכר ינאי. קחו מישהו שונה מכם, תזמינו אותו לקפה, לשיחת עומק, תתחילו בלהקשיב".
