פסטיבל טורונטו ביטל סרט על קורבנות 7 באוקטובר בטענה לזכויות יוצרים מחמאס
הפסטיבל הקנדי דרש מיוצרי הסרט התיעודי "הדרך בינינו: החילוץ הסופי" להוכיח שיש להם זכויות לשימוש בצילומי הלייב של מחבלי חמאס מיום הטבח. ההחלטה למעשה מעניקה לארגון הטרור מעמד של "חברת תוכן" הראויה לתמלוגים על תיעוד פשעי המלחמה שלו, ומסמלת שלב חדש בחרם התרבותי הקיצוני נגד תוכן ישראלי
הסרט התיעודי ״הדרך בינינו: החילוץ הסופי״, שמספר את סיפורו של אלוף במיל׳ נעם תיבון, שחילץ את משפחתו מקיבוץ נחל עוז ב-7 באוקטובר, לצד הצלה של משתתפי מסיבת הנובה, ואז הפך לאחד הקולות הבולטים במחאה נגד הממשלה, היה אמור להיות מוקרן בספטמבר בפסטיבל טורונטו, פסטיבל הקולנוע הגדול והחשוב ביותר בצפון אמריקה. אלא שהיום פורסם באתר ״דדליין״ שהפסטיבל ביטל את הקרנת הסרט, שהוא הפקה קנדית בבימויו של בארי אבריץ׳.
זו, בפני עצמה, אינה ידיעה מרעישה או יוצאת דופן. פסטיבלי קולנוע רבים נמנעים כבר כשנה להקרין סרטים ישראליים או כאלה שעוסקים בנושאים ישראליים, מסיבות פוליטיות. יש כאלה שעושים זאת כמחאה נגד ממשלת ישראל והמשך המלחמה בעזה ומבטאים את מחאתם על ידי חרם תרבותי על יצירה ישראלית, ויש כאלה שעושים את זה כי הם חוששים ממחאות של מפגינים פרו-פלסטיניים שעשויים לפגוע במהלך הפסטיבל. בשנה האחרונה יוצרים ישראליים סיפרו שבמקרים רבים פסטיבלים או מפיצים פשוט לא מגיבים לפניותיהם, מבלי להסתבך עם מתן נימוק לסיבות הסירוב.
אבל פסטיבל טורונטו דווקא פרסם סיבה לביטול הקרנת הסרט והיא זו שמרתיחה במיוחד: הפסטיבל טוען שיוצרי הסרט לא הציגו בפניהם אישורים שמוכיחים שיש להם את הזכויות לשימוש בצילומים ברשתות החברתיות שצילמו מחבלי הנוחבה בעודם פולשים לקיבוצי עוטף עזה ומבצעים את הטבח שם. המחבלים העבירו את מעשיהם בשידורי לייב בפייסבוק ואינסטגרם, אבל כעת פסטיבל טורונטו שולף סעיף ביורוקרטי ציני כדי לנמק פסילה טכנית של סרט, מבלי שיהיה לו את האומץ להגיד מה הסיבה האמתית: חרם פוליטי אקטיבי של הפסטיבל נגד תכנים פרו-ישראליים, או כניעה למוחים אנטי-ישראליים שאיימו בפיצוץ ההקרנה או הפסטיבל. סיפורה של משפחת תיבון, כולל חומרי הגלם של מחבלי חמאס שצולמו בשעת המעשה והופצו ברשתות החברתיות, סופר לראשונה בתקשורת האמריקאית בכתבה של לסלי סטול "ב-60 דקות״, עשרה ימים אחרי השבעה באוקטובר 2023.
בשנה שעברה מפגינים אנטי-ישראליים ניסו לשבש את הקרנת הסרט ״חמדה״ שהוקרן בפסטיבל טורונטו, וגדודי מפגינים פרו-פלסטיניים יצרו סיטואציה בעלת פוטנציאל אלים כלפי באי הפסטיבל ויוצרי הסרט. אז החשש של הפסטיבל ממחאה מוצדק. לעומת זאת, ״לאחוז בליאת״, סרט אחר שעסק באירועי ה-7 באוקטובר, בהפקה אמריקאית, הוקרן השנה בשלום ובשקט גם בפסטיבל ברלין וגם בפסטיבל טרייבקה, ובשני המקרים הפסטיבלים הציגו סולידריות עם משפחות החטופים.
לפסטיבל טורונטו לא היה את האומץ לא למחות נגד ישראל ולא להביע את חששו מפני מחאות של אחרים, לכן פנה לאפיק הפורמלי כדי להצדיק בפועל צנזורה של יצירה, שיש בה מן הסתם סנטימנט פרו-ישראלי ואנטי-חמאסי.
הדרישה של פסטיבל טורונטו מייוצרי הסרט להוכיח שיש להם את הזכויות לצילומי החמאס היא כמובן אבסורדית. קטנוניות תקנונית שפסטיבל אמיץ - שזכות הביטוי, הדיבור וחופש היצירה עומדים לנגד עיניו - בקלות היה יכול להגן עליה אם היה נדרש לכך על ידי פרובוקטורים פרו-פלסטיניים. במקום זאת הפסטיבל עצמו הפך לפרובוקטור תומך חמאס בכך שהוא למעשה הופך את החמאס מארגון טרור לחברת תוכן, שיש לה תביעה משפטית על הלייב סטרימינג שנעשו בזמן ביצוע הטבח. על פי ההגיון של פסטיבל טורונטו, סרטי התעודה שנעשו בשנה האחרונה על אירועי ה-7 באוקטובר, ביניהם ״עוד נחזור לרקוד״ על הטבח בפסטיבל נובה שזכה באחרונה בפרס האמי לתוכניות תעודה וחדשות, צריכים לשלם לחמאס תמלוגים על השימוש בצילומים שלהם. זה ציני, זה אפילו קצת מצחיק מרוב שזה אבסורדי וחסר הגיון, אבל בכנות - זה בעיקר מפלצתי.
ההחלטה של פסטיבל טורונו מסמלת שלב חדש וקיצוני בחרם התרבותי על תכנים שעוסקים בישראל. בתחילה, כמחאה נגד המלחמה המתמשכת בעזה, הפסטיבלים עיקמו את האף כלפי סרטים שהופקו בישראל, שיש בהם מימון של המדינה באמצעות קרנות הקולנוע שמקבלות את תקציבם ממשרד התרבות. זהו חרם תרבותי מהסוג שמדינת ישראל ויוצריה כבר נתקלו בו בעבר, בתקופות של מחאות נגד מלחמות, מבצעים והכיבוש. אבל במלחמת חרבות הברזל התקבעה ההסכמה שבעוד מוסדות התרבות מתנגדות למעשי הממשלה בישראל וצה״ל, הן עומדות לצד החטופים, הניצולים ומשפחות הנרצחים של אירועי 7 באוקטובר. כך קרה שלצד ״להחזיק את ליאת״, שהופק ללא מימון ישראלי, הוצגו השנה בפסטיבלים גם הסרט התיעודי ״מכתב לדויד״ על החטוף דויד קוניו, וסרטי התעודה ״זעקות ואז שתיקה״ ו״#NOVA״.
העובדה שאף סרט ישראלי לא נבחר להיות מוצג השנה בטורונטו היא עדות לכך שהפסטיבל הפנה סופית את גבו לכל מה שקשור למימון ישראלי רשמי. אבל ההחלטה לבטל הקרנה של סרט קנדי העוסק בקורבנות הטבח והניצולים ממנו מסמלת שאין יותר אמפתיה מצד קהילת הקולנוע לאף אחד בישראל, ושהתמיכה כרגע היא לחלוטין בצד של החמאס, וגם את סיפורי קורבנותיו כבר לא רוצים לשמוע. זה ערלות לב מזוויעה מצד אנשי קולנוע ותרבות - שיודעים למשל להבדיל היטב בין הקולנוענים האירניים, שזכו בשנה האחרונה בפרסים בפסטיבל הבכירים, ובין המשטר האירני הטוטליטרי שמתעמר באזרחיו, מממן טרור נגד מטרות אמריקאיות ומשגר טילים בליסטיים למרכזי אוכלוסיות. ובכל זאת, ברור לכולם שקולנוען אירני אינו דובר של ממשלתו. אך כשזה מגיע ליצירה ישראל, או יצירה על ישראלים, אין יותר הפרדה בין ממשלה ואזרחיה, בין מקבלי החלטות ובין קורבנות טרור. פסטיבל טורונטו, ברגע פזיז של משפטיזציה חסרת לב, אומר שמבחינתו בישראל כולם אשמים.
