פסטורליה במקום אידיאולוגיה: התערוכה שבוחנת את קריסת החזון הקיבוצי
מה נשאר מהקיבוץ? תערוכה מקיפה במוזיאון רמת גן מציגה עשרות אמנים שבוחנים את החזון הקיבוצי, מפולחן העבודה ועד הפריבילגיות וטראומת הלינה המשותפת
עשרות אמנים משתתפים בתערוכה הגדולה, "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" במוזיאון רמת גן, שנראית יותר כמו תפילת אשכבה לחזון הקיבוץ החלוצי מאשר שיר הלל. בדומה במקצת ל״לינה משותפת״ שהוצגה לפני כ־20 שנה בביתן הלנה רובינשטיין (מוזיאון ת״א), מנסה "התנועה" לבחון את אורח החיים הקיבוצי ופולחן העבודה, החקלאות והתעשייה שעמדו בעבר במרכזו, לצד תהליכי ההפרטה, הגלובליזציה והביקורת על הפריבילגיות שמהן נהנו הקיבוצים.
"התנועה", שאוצר יניב שפירא, כוללת גם יצירות מופת מאוסף מוזיאון משכן לאמנות עין חרוד שבו שפירא שימש כאוצר ראשי עד 2023. היא נפתחת בפסל ה״באר״ של יחיאל שמי מקיבוץ כברי — מן הפסלים החשובים בישראל. שמי העניק ביטוי מונומנטלי ואינטימי לכוחות האדם המבקש לעצב את הטבע, אך גם לנשגב שבנוף. לצידו מוצגים אמני קיבוץ קלאסיים, בהם אורי ריזמן, שתיאר נופים מופשטים עתירי צבע, ויוחנן סימון ואהרן גלעדי, שיצרו אידיליות משפחתיות וחקלאיות, אך דוקא סימון וגלעדי עזבו את הקיבוץ בכעס בהמשך דרכם, מתוך תחושה שלא הובנו.
ואכן, להיות אמן בקיבוץ לא היה פשוט. האידיאל הסוציאליסטי התקשה להצדיק הקצאת זמן ומשאבים לאמנות, שנתפסה כמותרות, ורבים נאלצו להיאבק על סטודיו, חומרים ופנאי ליצירה. דוגמה לכך היא משה קופפרמן, מענקי הציור הישראלי, שציור מופשט גדול שלו תלוי בכניסה לתערוכה. קופפרמן הפך בקיבוץ לוחמי הגטאות ל"ענף קופפרמן" — אמן מקצועי שהקיבוץ הכיר במעמדו ואף התגאה בו.
בתערוכה מוצגות גם יצירות של אמנים שלא היו קיבוצניקים מובהקים. יאיר גרבוז, שנפטר לפני חודש, היה בצעירותו חבר קיבוץ כפר החורש לתקופה קצרה. עבודתו "סגרו את המתנ"סים והלכו לעשות מלחמה" (1982) — קולאז' תלת־ממדי פרוע של עבודות מלאכה חובבניות, פלקטים ותצלומים — נוצרה על רקע מלחמת לבנון, אך אקטואלית באופן מצמרר, לנוכח האלימות הגואה והמלחמה בצפון.
1 צפייה בגלריה
פרט מ"שבועות בקיבוץ" של יוחנן סימון. אידיליה משפחתית וחקלאית
(צילום: בועז לניר, באדיבות מוזיאון רמת גן)
העבודות העכשוויות חושפות גם את הבעייתיות של הקיבוץ. כך, למשל, ציוריו ההיפר־ריאליסטיים של עוזי קצב, שהיה ילד חוץ מזרחי בסביבה קיבוצית אשכנזית, מציגים זיכרונות ילדות שנראים כאילו העכירו עם השנים. ציורי הבריכות והמתרחצים של ורד נחמני ויוני גולד מעלים דימויים המזוהים עם הפריבילגיה הקיבוצית. והצד האפל של הקיבוץ מתגלה ברקמות הטקסטיל המסויטות של אדוה קרני, העוסקות בטראומות הלינה המשותפת וההפרדה מההורים.
התערוכה נסגרת במחווה משעשעת של גבריאלה וילנץ מחניתה, שיצרה מכתב דחייה צבעוני מקולאז'ים של פרוטוקולים קיבוציים המסבירים מדוע לא יתמכו באמנים. אפשר אפילו לקחת העתק הביתה ולמסגר. היא גם סוגרת חשבון עם הפיסול הקיבוצי: אחד מפסלי המתכת של שמי מבוצע מחדש במזרנים צבעוניים, והפיסול הגברי והרציני הופך למתקן משחקים עליז של פארק. כמו הקיבוץ עצמו, האידיאולוגיה נעלמה, ונותרה פסטורליה כפרית לטיול שבת משפחתי.
