האמן יעקב אגם הלך לעולמו בגיל 98
אגם, מהאמנים הישראלים המוכרים בעולם ומחלוצי האמנות הקינטית, פיתח במשך יותר משישה עשורים שפה המבוססת על תנועה, צבע ושינוי מתמיד; עבודותיו הוצגו במוזיאונים מרכזיים ובהם MoMA, גוגנהיים ומרכז פומפידו, ונכנסו גם למרחבים ציבוריים בישראל ובעולם; בשנה שעברה, בגיל 97, זכה בפרס ישראל
יעקב אגם, האמן הישראלי המוכר ביותר בעולם, הלך היום לעולמו בגיל 98. במשך למעלה משישה עשורים פיתח קריירה יוצאת דופן שהקנתה לו מעמד נדיר באירופה ובארה"ב, והפכה אותו לאמן הישראלי היחיד שיצירתו הייתה פרק מכריע בתולדות האמנות במאה ה־20. ועם זאת, רק בשנה שעברה, בגיל 97, הוענק לו פרס ישראל, כהכרה ממלכתית מאוחרת בהישגיו האמנותיים הבינלאומיים.
אגם, שנולד בשנת 1928 בראשון לציון למשפחה דתית מרובת ילדים, נחשב לחלוץ המרכזי של האמנות הקינטית - זרם חלוצי שפרץ במחצית השנייה של המאה ה־20 וביקש לשלב תנועה, שינוי וזמן כחלק בלתי נפרד מן היצירה האמנותית. אגם קרא תיגר על הסטטיות של היצירה האמנותית וביקש ליצור אמנות המשתנה לנגד עיני הצופה, "הווה מתהווה" בלשונו הציורית־קבלית, שאין בה נקודת מבט אחת או דימוי קבוע. בכך היה לאחד הקולות המקוריים והמשפיעים ביותר בזרם זה על דורות של אמנים, מעצבים ותיאורטיקנים של האמנות.
את לימודיו החל אגם בבית הספר בצלאל בירושלים ב־1948, ובהמשך השתלם באירופה אצל יוהנס איטן, מן המורים המרכזיים של הבאוהאוס. השפעות רוחניות שספג בבית אביו, שהיה רב ומקובל, התמזגו בהמשך עם עקרונות מודרניסטיים של צבע, צורה ותנועה, ויצרו שפה חזותית ייחודית המזוהה עמו עד היום, שבה העניק לצבעים - לכל הצבעים - ביטוי ריתמי ודמוקרטי באמצעות מערכים גאומטריים מרצדים, נעים ומתחלפים. גם בפיסול הגיאומטרי־אדריכלי שלו ביטא אגם את אותם העקרונות, באפשרו לצופה לשנות לא רק את מיקומו ביחס ליצירה אלא, במקרים מסוימים, גם את חלקיהם הנעים של הפסלים עצמם.
הגם ששמר על קשר עם ישראל, מרבית חייו הבוגרים עברו עליו בפריז, שם היה חלק מן הסצנה האמנותית הבינלאומית שלאחר מלחמת העולם השנייה. פריצתו הגדולה הגיעה בעקבות תערוכת היחיד שהציג בשנת 1953, ומאז הוצגו עבודותיו במוזיאונים ובאוספים החשובים בעולם, ובהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMa), מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים ומרכז פומפידו. "סלון אגם", הסביבה האמנותית שיצר בשנת 1974, הפך לאחת העבודות המזוהות ביותר עם אוסף הקבע של פומפידו. משנות ה־70 החל ליצור גם תבליטים, הדפסים וסביבות אדריכליות היוצרות תחושת תנועה מתמדת של צבע וצורה. בד בבד החל לשלב בהם גם מוטיבים יהודיים וציוניים, ופיתח את טכניקת ה"אגמוגרף" - הדפס תבליטי המשתנה בהתאם לזווית הצפייה. ביצירותיו המאוחרות שילב גם דימויים פיגורטיביים של מנהיגים ישראלים, ציונים ויהודים, ובהם הרצל, דוד בן־גוריון ואחרים. בנוסף, מכיוון שפנה ליצירת מגוון רחב של חפצים, כגון ספרי תנ"ך, כוסות קידוש ומגילות אסתר מעוצבים וצבעוניים, נמתחה על אגם גם ביקורת, שלפיה אופיים המסחרי והמכוון של מוצרים אלה מעיב על הישגיו החלוציים המוקדמים.
פרסומו הרב הביא להזמנתן של יצירות רבות למרחבים ציבוריים חשובים ברחבי העולם - מארמון האליזה בפריז ועד הבית הלבן בוושינגטון, מרובע לה דפאנס ועד כיכרות ופארקים בניו יורק, במיאמי ובטוקיו. בישראל מוכרות במיוחד עבודותיו בבית הנשיא, בחזית מלון דן בתל אביב ובאתרים נוספים. אולם יותר מכל מזוהה שמו עם מזרקת "אש ומים" הצבעונית בכיכר דיזנגוף בתל אביב, שהפכה לאחד מסמליה העירוניים הבולטים של העיר. בשנים האחרונות עמדה שאלת כיסויה מחדש של המזרקה בפאנלים הצבעוניים במחלוקת בין האמן לבין העירייה, וגם כיום טרם הושב לה מראהּ המקורי, והיא נותרה כמונומנט בטון אפור.
בשנת 2018 נחנך בעיר הולדתו מוזיאון יעקב אגם, המוקדש כולו ליצירתו, ואף כלל במקור גם חלל מגורים שיועד לאגם עצמו בתוך המוזיאון, כחלק מתפיסתו שהמוזיאון הוא גם ביתו. עם מותו נחתם אחד הפרקים החריגים ביותר בתולדות האמנות הישראלית: סיפורו של האמן שיצא מראשון לציון אל מרכזי האמנות של פריז וניו יורק, והצליח להטביע חותם ממשי על שפת האמנות המודרנית. יצירתו, שביקשה לערער על המבט הקבוע ולהכניס אל האמנות תנועה, זמן והשתנות, תוסיף ללוות את המרחב הציבורי, את אוספי המוזיאונים ואת הזיכרון החזותי והמרחבי בישראל, ויש לקוות שלאורך זמן תישמר בקפידה ותזכה להערכה מחודשת.
