בריז'יט בארדו: מושא תשוקה שרק רצתה להיעלם
בריז'יט בארדו, שהלכה אתמול לעולמה, הפכה לסמל סקס בתקופה שבה מיניות שווקה ללא בושה. בשיא הפרסום ברחה מאור הזרקורים, והקדישה את חייה לבעלי חיים. "אני פשוט לא אוהבת בני אדם כל כך"
עבור הדורות שנולדו אחרי שנות ה־70 השם בריז'יט בארדו היה מותג בלבד, שם של אשה מפורסמת שמעטים זכרו על מה פרסומה. יכול להיות שזה בדיוק מה שהיא רצתה. בארדו, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 91, היתה לרגע אחת השחקניות הכי מפורסמות בעולם, והיא שנאה כל רגע מזה. כיום, העובדה שהיא פרשה ממשחק וזנחה את עולם הזוהר והפרסום מזוהה איתה הרבה יותר מתפקידיה הקולנועיים, שבדיעבד נראים זניחים למדי. המעריץ הישראלי מספר 1 שלה, עלי מוהר, הנציח ב־1983 את בארדו המסתגרת ב"שיר נבואי קוסמי עליז": "כמו בריז'יט בארדו שתפסה כבר את העסק, השאירה מאחור את הטוב ואת הרע, ועל העניינים היא צופה מן המרפסת".
למרפסת היא עלתה ב־1973 בגיל 39 כשהחליטה שנמאס להיות סמל סקס שהפפראצי רודפים אחריה, אבל 16 שנה לפני כן היא התפרסמה בכל העולם בזכות סרט אחד - "והאלוהים ברא את האשה" מ־1956. היא היתה בת 23 והבמאי היה בעלה דאז, רוז'ה ואדים. הם עשו יחד חמישה סרטים אבל רק זה הפך לסנסציה. בארדו, הסידני סוויני של שנות ה־60, הפכה לסמל סקס בתקופה שבה מיניות שווקה ללא בושה. מאמרים נכתבו עליה, האופנות ניסו לחקות אותה, מפיקים רדפו אחריה ללהק אותה לסרטיהם מתוך הנחה שעצם שמה על הפוסטר יביא קהל. אבל במציאות זה לא קרה - העולם רייר על בארדו, ששיחקה את המשחק והציגה חושניות פתיינית, אבל רוב סרטיה נותרו זניחים.
ב־1963 מפיקי סרטו של ז'אן לוק גודאר, "הבוז", דרשו ממנו ללהק את בארדו לתפקיד הראשי, בתקווה שזה יעזור למסחריות של הסרט. גודאר ובארדו, שניהם ציניים לגבי השימוש במין למכירת כרטיסים, החליטו לפתוח את הסרט בצילומים חושניים סמי־אירוטיים של השחקנית, לעשות וי על בקשת המפיקים ולנטרל את ציפיות הקהל שיקבל את מבוקשו מיד בפתיחה, ואז יתפנה לצפות בשאר הסרט.
ב־50 השנים האחרונות בארדו הסתגרה בדירתה בפריז והקימה עמותה לטפל בדבר היחיד שבאמת עניין אותה: בעלי חיים. היא השתמשה בפרסום והעושר כדי להפוך לאקטיביסטית ופילנתרופית שנלחמת למען זכויות בעלי חיים והצלתם. בשנות זקנתה היא הפכה מוקד לסקנדלים מסוג אחר, כשבספרים שפרסמה כללה ציטוטים בעלי אופי גזעני שגם סיבכו אותה עם החוק בצרפת.
עבור מיליוני גברים וגם נשים בשנות ה־60 בארדו היתה מושא לתשוקה, פנטזיות וניסיונות לחיקוי, אבל היא רק רצתה להיעלם מעיני העדשות. כל מה שהיא רצתה זה רק להגן על החיות. "אני פשוט לא אוהבת בני אדם כל כך", היא אמרה בריאיון.
