מיקי זוהר מאיים: "אפעל לביטול תקציב הקולנוע בהיקף של 130 מיליון שקל בשנה"
כתגובה לגל הודעות הפרישה של אמנים מטקס פרסי הקולנוע הישראלי שיזם, הודיע שר התרבות כי "ההתנהלות האלימה הזו נגד הטקס מביאה אותי להחלטה ללכת בנושא הזה עד הסוף. לציבור נמאס לשלם על סרטים שפוגעים בחיילי צה״ל הקדושים״
לצד הודעתו אמש של שר התרבות מיקי זוהר כי יפעל לביטול חוק הקולנוע, אמנים נוספים הסירו ביממה האחרונה מועמדותם מטקס פרסי הקולנוע הישראלי שיזם. אחרי עירית קפלן, עינת גלזר זרחין וארז תדמור, הודיעו אתמול התסריטאית מינדי ארליך והשחקנית נור פיבק ("פינק ליידי") כי הן פורשות מהתחרות. בנוסף הודיע גם הצלם עמית יסעור ("פנתר כפול") כי הוא מסיר את מועמדותו.
״קומץ קיצוני השתלט על תעשיית הקולנוע בישראל - נפעל לבטל את תקציב הקולנוע בסך 130 מיליון שקל בשנה״, הודיע השר זוהר במקביל לגל הפרישות. ״לציבור נמאס לשלם על סרטים שפוגעים בחיילי צה״ל. אני לא אתן לקומץ בריונים מהשמאל הקיצוני להשתלט על ענף הקולנוע ולפגוע בטקס הממלכתי. אין לציבור עניין להמשיך לממן את עולם הקולנוע ונעביר תיקון לחוק שיבטל את המימון".
עוד מסר זוהר כי: "במשמרת שלי, מדינתב, זה פשוט לא יקרה. אני לא אאפשר להשתלט על הקולנוע הישראלי ואזרחי ישראל לא יממנו את השמאל קיצוני שנהנה לפגוע בחיילי בצה״ל. בעזרת השם התרבות תחזור לעם וההתנהלות האלימה הזו נגד הטקס מביאה אותי להחלטה ללכת בנושא הזה עד הסוף״.
חוק הקולנוע אושר בכנסת ב-1999 לקידום ועידוד יצירה, הפקה והפצה של סרטים ישראלים, והסדרת תמיכה ציבורית בקולנוע הישראלי. מכוח חוק זה פועלת מועצת הקולנוע, אשר מחליטה מדי שנה כיצד לחלק את תקציב הקולנוע בין כל הגופים הנתמכים. תקציב הקולנוע עומד כעת על 130 מיליון שקל בשנה.
"אני יוצאת מהתחרות", פרסמה ארליך אתמול ברשתות החברתיות. "ההתלבטות הייתה אמיתית ובאיזשהו שלב הבנתי שנכנסתי למלכודת עם פיתיון מבריק ומפתה שמונח בקצה שלה -הובעיניים רעבות של אמנית שמקוששת עצים, כמעט לא הרגשתי איך היא נסגרת סביבי. מסביבי החלו להשתולל עדרי הקרנפים - מימין וגם משמאל. ואני לא רוצה לבחור צד. כי אני לא מטבע. אין לי כוונה להפוך לסמל של אף מחנה. כל עוד משרד התרבות לא חוזר בו מהאיום המגוחך להשתיק אמנות ולהפסיק לממן את פרסי האקדמיה -אני מושכת את מועמדותי מהטקס. חשוב לי לומר: אין כאן טובים ורעים. גם “האקדמיה”, שנה אחר שנה, מתעלמת מסרטים יפים, מתפקידים מצוינים, ומיוצרים ויוצרות ראויים. פעם זכיתי, פעם כמעט, ופעם פשוט לא ספרו אותי. אני לא יודעת אם המנגנון שם עובד הכי נכון, אבל דבר אחד בטוח: גם אם מלקקים שם אחד לשני, לפחות לא מאיימים שם אחד על השני.
"השבוע קיבלתי 'המלצות מאוד לוחצות' למשוך את ההשתתפות שלי. לא איום או סנקציה ישירה - אבל המלצה לוחצת. וההבנה שאני תקועה בין פרס כספי שמשרד התרבות מעניק, לבין שקט נפשי מול העמיתים שלי לעבודה, שגם הם משולמים מאותו משרד, הפכה לבלתי נסבלת. זו לא תחושת בחירה. זו תחושת הגנה, השתקה, וסנקציה מרומזת. אני תומכת מאוד ביוזמות חדשות שייתנו חמצן והכרה ליוצרים - צעירים וותיקים. דווקא בגלל זה הדילמה כל כך אכזרית. בתקופה שבה אני, כיוצרת, כבר מרגישה על בשרי את החרמות שמגיעים מבחוץ —אני רק מקווה שלא נחנוק את עצמנו בחרמות גם מבפנים.
"אני, נפשית, כבר לא עומדת בחרא הזה של הפילוג. בוחרת לקחת צעד אחורה. התחרות מזמן לא על מי האמן הכי מוכשר - אלא סוג של “משחקי הרעב”, גרסת הקולנוענים השבורים שלא סוגרים את החודש. אני מבינה שיהיה כאן ניצחון טכני בקטגוריית השחקנית. ומשרד תרבות יקר תודה על הזמן והמשאבים. זו יוזמה מבורכת לייצר עוד טקס, באמת. הייתי שמחה להישאר בתחרות אם היא הייתה ספורטיבית באמת, ואם הייתה אלטרנטיבה לפרסי האופיר ממקום נקי - ולא ממקום מוכתם".
נור פיבק כתבה: "ההכרה במועמדותי לפרס התסריט היא מחווה מרגשת ומשמעותית עבורי, ואני מודה עליה בכנות לשופטים ולמשרד התרבות שבחרו ביצירה שלי. "פינק ליידי" נולד מתוך רצון לספר סיפור על אנשים שאין להם מקום ברור בעולם. אנשים שקופים, שנמצאים בין עולמות, זהויות ושפות. הסרט נכתב מתוך הקשבה, מתוך אמונה שאם אין מקום לכל האנשים השקופים בחברה שלנו, מכל קצותיה, גם לאמנות שלנו אין באמת תוקף מוסרי. בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופה זו, הקרע בחברה הישראלית הולך ומעמיק. הפילוג הזה כבר מעבר למושג תיאורטי עבורי, הוא עובר דרכי, דרך האנשים שאני אוהבת, דרך המקום שממנו באתי ולמקום שאליו הגעתי. כמי שחיה בין עולמות, אני מתקשה לראות את השיח הציבורי הופך לזירת התנצחות של הורדת ידיים, במקום למרחב הקשבה. אמנות, בשבילי, היא ניסיון כן לפגוש אדם לפני שאני פוגשת עמדה. להישאר עם המורכבות גם כשאין לה פתרון מיידי, ולהקשיב באמת, לפני שממהרים לשפוט. מתוך המקום הזה נולד "פינק ליידי", ומתוך אותו מקום אני מקבלת גם את ההחלטה הזו.
"לאחר לבטים רבים, בחרתי להסיר את מועמדותי לפרס. לא מתוך זלזול בהכרה שניתנה לי, אלא מתוך תחושה כנה שאיני יכולה לקחת חלק באירוע שמתקיים בתוך מציאות של מחלוקת עמוקה, כואבת ומתסכלת, ושבימים אלה נתפס בעיני רבים כסמל לפילוג ולא כהזמנה לשיח".
חוק הקולנוע הישראלי אושר ב-1999, במטרה לקדם ולעודד יצירה, הפקה והפצה של סרטים ישראליים, תוך הכרה בחשיבותו ובתרומתו של הקולנוע לתרבות הישראלית. מכוח החוק הוקמה המועצה הישראלית לקולנוע אשר מחליטה מדי שנה כיצד לחלק את התקציב בין כל הגופים הנתמכים. הצעת החוק הוגשה על ידי חברי הכנסת יונה יהב מהעבודה ודדי צוקר ממרצ, וחבר הכנסת רובי ריבלין מהליכוד, ובתמיכת שר החינוך דאז יצחק לוי (המפד"ל), תוך שיתוף פעולה של חברי כנסת בוועדת החינוך והתרבות. החוק מסדיר העברת תקציב משמעותי מהמדינה לקרנות התומכות ביצירת סרטים, ומטרתו "לתמוך ביוצרים תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה". התקציב נושא בנתח משמעותי ביותר של מימון הקולנוע הישראלי, ולחוק מיוחסת חשיבות דרמטית בהצלחה הגדולה של הקולנוע הישראלי ובהישגיו. תקציב הקולנוע עומד כעת על 130 מיליון שקל בשנה.
אסף אמיר, יו"ר האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה מסר: "יש תחושה שמדובר ניסיון להסיט את תשומת הלב מהטקס. השר הכריז שהפרס נועד להחליף את האקדמיה, בטענה שהיא שמאל קיצוני ופועלת נגד חיילי צה"ל. ככל שהוא ממשיך ומגביר את המתקפה על האקדמיה ועל הקולנוע הישראלי, כך הוא גורם לחלק מהמועמדים להסיר את מועמדותם. אם עד אותו שלב חלק סברו שמדובר בעוד פרס, הוא בא ושכנע אותם שמדובר בפרס לעומתי שבא להחליף את טקס האקדמיה הישראלית.
"זה לא פשוט לשנות חוק. מדובר בתהליך ארוך ומורכב יותר מהכרזה של שר. ברור שאם השר יחליט שזה הכיוון שהוא מבקש לקדם, אנחנו נתגייס בהמוננו כנגד ביטול החוק. כדי לבטל חוק צריך בראש ובראשונה לנמק את הסיבה לביטולו, ולאחר מכן לעבור קריאה טרומית, קריאה ראשונה ושנייה. רק לא מזמן השר סיים את הרפורמה ושינה חלק מהקריטריונים לתמיכה בקולנוע הישראלי. בסופו של דבר המדיניות שלו עברה, והרפורמה הזו אמורה להיכנס לתוקף רק עכשיו.
"לביטול חוק הקולנוע יש השלכות כבדות על אלפי משפחות בישראל. עצם העובדה שבגלל זכיית הסרט "הים" בפרס אופיר עולה על הפרק ביטול החוק, משמעה השלכת הקולנוע הישראלי לפח. זו למעשה הכרזה של שר התרבות שהוא הולך לחסל את כל תחום הקולנוע. מדובר בעשרות אלפי משפחות המתפרנסות סביב התחום הזה – לא רק עובדי התעשייה והיוצרים, אלא גם אולמות הקולנוע ואינסוף נותני השירותים הקשורים אליו. מדובר במכה לכלכלה הישראלית שתפגע באנשים שרבים מהם אינם אנשי קולנוע".
כתריאל שחורי, שכיהן כמנהל קרן הקולנוע הישראלי בשנים 1999–2019 והיה חבר בוועדת ההיגוי שיצרה ובנתה את הנוסחים הראשונים של חוק הקולנוע, ובהמשך מעורב כשניסו לפגוע בו במסגרת חוק ההסדרים אומר: "אני לא מודאג מההכרזה של השר כי מדובר בפרוצדורה מורכבת לבטל את חוק הקולנוע. מעבר לחזרה לחקיקה בכנסת ישנם מהלכים של תיקצוב שקשורים גם במשרד האוצר שחייב להיות חלק מזה. כך שזה לא משהו שאפשר לעשות מהיום למחר וגם יש צעדים שיינקטו בדרך כמו התערבות של בג"ץ. מדובר באנשים שנמצאים באמצע עבודה על סרטים, יש המון התחייבויות שהקרנות נתנו לאנשים שכבר נכנסו לתהליכי הפקה, יש חוזים חתומים והמדינה לא יכולה לחזור בה מחוזים חתומים. השר לא יכול להגיד מחר אני סוגר את הברז וללכת. אין אף מדינה בעולם שאין בה תמיכה ציבורית בקולנוע. אין חיה כזאת.
"השר עושה את זה מסיבה פשוטה. הוא הכריז בראשית דרכו בפוליטיקה על שלושה מרכיבים שמריצים אותו : כסף, כבוד וכוח. כבודו נפגע בגלל שהוא המציא טקס שלא כל כך הולך, גם הכוח נפגע כי הוא חשב שעם הכוח הוא כל יכול וגילה שהוא לא, וגם הכסף כי עובדה שיש כמה שויתרו על התענוג ועל הכסף והסירו מועמדותם. אז הוא נפגע. שנית, כל השרים שעבדתי איתם בעבר אמרו לי 'אתם הורגים אותי בפריימריז עם הסרטים שלכם' והוא לא שונה מכולם.
"אני רוצה להגיד לשר 'עם כל הכבוד לך, את הכסף לתקציב התרבות בכלל ולתקציב הקולנוע, אתה לא ירשת מאמא שלך. זה הכסף של כולנו, של ציבור משלמי המיסים, ואתה לא יכול לעשות בו כבשלך, זה לא ילך'. אם הוא חושב שמחר יבואו משקיעים פרטיים והקולנוע יחיה רק על כסף פרטי, זה לא יקרה, זה יהיה ממש בשוליים. כבוד השר אתה אורח לרגע שמנסה ליצור ולגרום לנו לנזקים אבל הרבה אחרי שאתה לא תהיה פה הסרטים הישראליים ימשיכו לחיות לנצח נצחים. אלה החיים שלנו".
