הטקס של מיקי זוהר: כך נראה פרס ששונא קולנוע
כשמשרד התרבות הציע לי לשפוט בטקס פרסי הקולנוע של השר מיקי זוהר, התלבטתי כי אני בעד שיוענקו כמה שיותר פרסים. אבל כשהפרס הושק באופן מגעיל ונטול שכל, ואחרי שהובהר לי שמספיק שאצפה ב־20 דקות מסרט כדי להצביע בעדו, החשש שלי אומת: זה פרס אנטי־דמוקרטי ואנטי־תרבותי שרק מונע מנקמה וזדון
בתחילת נובמבר קיבלתי טלפון מפתיע: קרן כרמל, אחראית תחום הקולנוע במשרד התרבות, התקשרה להציע לי להיות שופט בפרסי הקולנוע החדשים שהשיק שר התרבות מיקי זוהר. חודשיים לפני כן מחה השר על זכייתו של "הים" בפרס אופיר ובנציגות של ישראל לאוסקר, אף שמעולם לא צפה בסרט, אבל עדכנו אותו שזה סרט על ילד ערבי שחוצה בגניבה את חומת ההפרדה ויוצא למסע בתל אביב כדי לראות את הים. זוהר הזדעזע, איים לבטל את התמיכה של משרד התרבות בטקס פרסי אופיר, והכריז שכדי לעשות סדר הגיע הזמן להשיק פרס חדש ש"יהווה אלטרנטיבה ממלכתית ורשמית לטקס פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, אשר בשנים האחרונות אינו מייצג את הציבור הישראלי ורוב אזרחי ישראל, אלא מהווה במה לקולות קיצוניים והזויים בשולי החברה הישראלית הפוגעים במרקם החברה הישראלית".
ההכרזה הזאת היתה אקט פוליטי ונקמני. גם אם יש לפרס החדש של זוהר זכות קיום, הוא השיק אותו באופן מגעיל, עקום ונטול שכל, ובאופן לא מפתיע רבים בענף קראו לא לשלוח סרטים לטקס שהוקם כדי לשרת אג'נדה פוליטית וצנזורה. וכך, כשכרמל (שלא הכרתי אז) התקשרה אליי, ניסיתי להבין קודם כל אילו סרטים ניגשו לתחרות, מי השופטים הנוספים ועד כמה ידו של השר תהיה מעורבת בבחירת המועמדים והזוכים. כרמל שמרה על דיסקרטיות ולא סיפרה מי הסרטים או מי השופטים, אבל היא הבטיחה לי שאלה יהיו אנשים בכירים מעולם הקולנוע, שצוות השופטים יהיה עצמאי לחלוטין לבחור זוכים על פי קריטריונים מקצועיים, ושלשר אין שום נגיעה לבחירה בסרטים.
היא סיפרה לי גם ש־40 סרטים הוגשו לתחרות, ושצריך לצפות בכולם בתוך חודש. שעות הצפייה והשיפוט אף תוגמלו באופן נדיב למדי. שאלתי איך אפשר לראות 40 סרטים בזמן כל כך קצר, והיא ענתה תשובה שהדאיגה אותי: "אני בונה על זה שאת חלק מהסרטים כבר ראיתם, ושאתם אנשי מקצוע שיודעים לראות 20 דקות מסרט ולהבין אם הוא ראוי או לא". עכשיו שיטת השר היתה ברורה לי: האיש שקוטל סרטים בלי לראות אותם מבקש לגייס שופטים שלא מחויבים לראות את מלוא הסרטים שאותם הם שופטים.
1 צפייה בגלריה
מתוך הסרט ברנינג מן של איל חלפון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. ועדת השיפוט עשתה על זוהר חתיכת סיבוב
(צילום: עפר ינוב)
למען הסר ספק: אני בעד השקתם של כמה שיותר פרסים ליצירה. הסרטים הישראליים זקוקים לזרקורים ויוצריהם למזומנים. הבעיה היא שזוהר רוצה לייצר פרס כדי לבטל פרס אחר. וכך נוצר משבר כפול: הקולנוע הישראלי גם חוטף חרמות מפסטיבלים בחו"ל וגם איומים משר התרבות של ישראל. זה קולנוע ללא בית.
השיטה הנכונה היא להוסיף, ולא לגרוע. כשלימור לבנת היתה שרת התרבות היא יצרה פרס המעודד יצירה ציונית. ובהזדמנות אחרת הושק פרס לעידוד יצירה העוסקת בזהות יהודית. כל אלה באו בנוסף לפרסים שכבר קיימים ונתמכים, ולא במקומם. הם גם בוטלו עד מהרה. אם משרד התרבות רוצה להעניק ליוצרי קולנוע ציוני פרסים בסך 100 אלף שקל, אני בעד. אבל לא כשזה בא עם איום פוליטי ואג'נדה גזענית, בלי לדרוש לצפות בסרטים לפני ששופטים אותם, ועם רצון לרמוס מוסד קיים, מבוסס ומכובד כמו האקדמיה הישראלית לקולנוע שמונה יותר מאלף חברים, פועלת 35 שנה ולמרות המצב שומרת על מעמד בינלאומי משמעותי.
לכן סירבתי להצעתה של כרמל. אומנם סיקרן אותי לראות את המהלך הזה מבפנים, לרגל אחר התהליך כדי להבין עד כמה הוא מוטה פוליטית, או לחילופין לנסות להשפיע על הבחירה שתהיה מבוססת מצוינות קולנועית ולא חנופה פופוליסטית. אבל סירבתי כי זוהר לא ייסד את הפרס מתוך אהבת קולנוע, אלא מתוך תפיסת עולם גזענית, אנטי־דמוקרטית, אנטי־תרבותית ובעיקר אנטי־קולנועית.
כשלימור לבנת היתה שרת התרבות היא יצרה פרסים לעידוד יצירה ציונית ויהודית. כל אלה באו בנוסף, לא במקום. אבל זוהר רוצה לרמוס
בשבוע שעבר פורסמה רשימת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. ומה מתברר? באופן אירוני ואף חתרני ועדת השיפוט עשתה על השר חתיכת סיבוב.
הסרט הראשון שמועמד לפרס הוא "אנו" של מיה חטאב, סרט דובר ערבית שעוסק בילדה דרוזית ובסבתא שלה שחוצה את הגבול מרמת הגולן לסוריה. כמו "הים" רק עם דרוזים (ואפילו עם אותה שחקנית שמופיעה בשני הסרטים, מרלן בג'אלי). כשהסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה רוב השחקנים המוסלמים החרימו את הקרנת הבכורה. ככה על פי משרד התרבות נראה סרט "שמייצג את הציבור הישראלי ורוב החברה בישראל". ומשום מה השר לא נזעק לגנות את הסרט ואת השופטים שהכניסו לו ובחרו בו.
הסרט השני הוא "פנתר כפול" של מרקו כרמל ("פרא אציל"), עיבוד להצגת התיאטרון של יואב שוטן־גושן, שצולם במקביל גם לסרט וגם לסדרה. זה סרט תקופתי על מאבק הפנתרים השחורים בשנות השבעים, ועל אחד הפעילים שהוא גם סוכן כפול של המשטרה. כלומר גם הטקס של זוהר נותן במה "לקולות הקיצוניים בשולי החברה הישראלית".
והסרט השלישי הוא "ברנינג מן" של איל חלפון, שהיה מועמד לפרס אופיר, על אב שמסיע את בנו לצבא בסוכות 2023 ותחושת בטן קשה משאירה אותו מחוץ לשער הבסיס, מחכה לילדו שיחזור, בזמן שבשטח מתחילה להתארגן מסיבת טבע. אז איפה פה הפרס שיהיה אלטרנטיבה לפרס אופיר אם הסרטים אותם סרטים והשופטים אותם שופטים, רק במקום 1,000, יש רק שלושה?
מאז פרסום המועמדויות עוד ועוד מועמדים מודיעים על החלטתם לפרוש מהתחרות: השחקנית עירית קפלן, העורכת עינת גלזר־זרחין והבמאי ארז תדמור, המועמדים לפרסים על "בחורים טובים 2", הודיעו כי לא יתחרו בטקס, וכך גם הצלם עמית יסעור. חלק מהמועמדים כלל לא ידעו שהסרט שלהם בכלל הוגש לפרס הזה (רוב הסרטים שהוגשו לפרס היו כאלה שהופקו או הופצו על ידי יונייטד קינג של משה אדרי). כולם עושים זאת מאותה הסיבה שאני סירבתי להשתתף באירוע: יש בו שנאה לקולנוע, טינה לקולנוענים ולא מעט זדון. בסוף דצמבר יזכו בפרס הזה לא היוצרים הטובים ביותר, אלא היוצרים שהסכימו לשתף פעולה עם מסע הוונדטה של מיקי זוהר.
גם למבקרים יש פרס
נאמן למילותיי שאני בעד ריבוי פרסים לקולנוע ישראלי הייתי שותף בשנת 2013 בהשקתו של פרס פורום המבקרים הישראלי. ביום שישי התקיימה הישיבה השנתית של הפורום לבחירת הזוכים לשנת 2025. הסרטים שעלו לדיון הם אלה שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ במהלך 2025, והבחירה נעשית בסבב של שלוש הצבעות לכל קטיגוריה. הזוכים לשנת 2025 הם - הסרט הטוב ביותר: ״נאנדאורי״. בימוי: אתי ציקו, ״נאנדאורי״. שחקנית: טלי שרון, ״כביש הסרגל״. שחקן: רועי אסף, ״מופע טוטאל״. סרט תיעודי: ״ספק אשה, ספק ילדה״. הישג אמנותי: שי גולדמן על צילום הסרטים ״נאנדאורי״, ״פינק ליידי״ ו״הים״. תגלית השנה: היאלי יוסף זאדה על תפקידה ב״בנות כמונו״. הסרט הבינלאומי: ״קרב רודף קרב״.
