המשוררת סיון הר־שפי: "יש אנשים שלא מוכנים לשמוע אותי בגלל המקום שבו אני גרה"
סיון הר־שפי, דתייה ומתנחלת, היתה פעילה נגד ההפיכה המשטרית וכיום שותפה לפרויקט משותף עם ניר עוז ובארי. בספרה החדשה "שיתין" היא זועקת את כאבם של החלשים: "מוסלמים מסין,/ פועלים מפלסטין", וקובלת על חוסר ההקשבה "רק כי אני גרה איפה שאני"
השירה של סיון הר־שפי יפה, כואבת ובעלת עוצמה שקטה. מורכבות ההוויה שלה היא דבר שהחברה הישראלית זקוקה לו כעת יותר מכל. היא בת הציונות הדתית, תושבת ההתנחלות תקוע, בשיריה יש קשב עמוק ומוכנות לחשבון נפש. למשל בשיר "מכת דם" היא כותבת: "אנחנו אוכלים/ ילדים מהודו ומברזיל,/ מוסלמים מסין,/ פועלים מפלסטין,/ נשים מכל מקום,/ חלשים מכל מקום// זו איננה עלילת/ דם”. השיר הזה נכלל בספר שיריה החדש "שיתין" (הוצאת שתיים), יומן מלחמה חזותי־פואטי המורכב משירים ומקולאז'ים שיצרה. יש בשיר הזה ביקורת מוסרית עצמית והזדהות עם החלש באשר הוא. שיר שכולו מצפון.
"הלוואי שאפשר היה לקרוא אותו בכל מקום, אבל יש שיקראו ויגידו שהוא מאוד פוליטי", היא אומרת. "המכה של 7 באוקטובר היתה כל כך קשה שאנשים מתקשים לראות את הכאב של הצד השני. יש בפייסבוק הרבה פוסטים עם תמונות של ילדים מעזה, אז אני לא העליתי פוסט כזה, אבל זה כן כואב לי. מה ש־7 באוקטובר עשה לי זה דווקא לרצות להגדיל את הלב. התשובה היחידה היא אהבה, ולמצוא את הגשרים הכן אפשריים".
גם עם פלסטינים בעזה?
"גם עם מתנחלת? את יודעת שיש אנשים שלא מוכנים לשמוע אותי רק כי אני גרה איפה שאני גרה? יש מחיקה אוטומטית, מכל הצדדים. אני חושבת שכל דבר שאנחנו אומרים, כדאי לחשוב פעמיים אם אנחנו לא חוטאים בזה בעצמנו".
אילו תגובות את מקבלת מהחברה הדתית על שיר כזה, או על השיר החזק שפרסמת בזמן ההפיכה המשטרית ונקרא "יש לי חלק בחורבן"?
"אנשים דווקא הצליחו להתעורר בזכות השיר הזה. היו מעט תגובות מימין ומשמאל שאמרו, 'לי אין חלק בחורבן'. את השיר 'מכת דם' לא פרסמתי בפייסבוק, הוא מופיע בספר, בתוך הקשר. אם הייתי מעלה אותו בפוסט הייתי כנראה מקבלת תגובות מאוד קשות מצד חלק מהחברה שאני באה ממנה".
הר־שפי (47) נולדה בירושלים, גדלה באפרת, למדה לתואר ראשון ושני בספרות עברית באוניברסיטה העברית, את עבודת הגמר כתבה על שירת יונה וולך, ואת הדוקטורט עשתה בבר אילן וכתבה על אורי צבי גרינברג. היא ריכזה את בית המדרש לנשים "עורי" בירושלים, עורכת את כתב העת "עתר" ומרצה במכללה האקדמית הרצוג ובמכון שכטר. היא נשואה למשורר אבישר הר־שפי (אחיה של מרגלית הר־שפי), ויש להם חמישה ילדים.
עד היום פרסמה שמונה ספרי שירה. השיר האמיץ והנוקב "יש לי חלק בחורבן" הופיע בספרה "מרחוק". "אֲנִי שֶׁבָּאתִי לְכָאן לִבְנוֹת / יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי חֵלֶק בַּחֻרְבָּן", היא כותבת בו, ומונה: "שָׁתַקְתִּי עַל פֶּשַׁע", "זָרַעְתִּי אֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים בַּבַּיִת", "לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת עַזָּה/ עַל רֹאשׁ שִׂמְחוֹתַי". הר־שפי השתתפה בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית ונגד הפגיעה בדמוקרטיה.
"מה שקרה ב־7 באוקטובר באמת גרם לי לשאול אם אני עושה את הדבר הנכון, להיות משוררת. בסופו של דבר שיר לא יציל אף אחד ממוות, לא פיזית", היא אומרת. "חשבתי שאולי אני צריכה לפנות לתחום טיפולי, אבל בסוף אני עושה גם את זה, יש לי סדנאות כתיבה לאלמנות ואמהות שכולות, דרך כתיבה יוצרת הן מוצאות בחזרה את המילים ואת הנשימה".
בשיר "תורה ליוצרה" התורה מתלוננת בפני אלוהים על המחלוקת שנוצרה סביבה.
"נתתי לתורה לדבר. הדבר שאמור להיות הכוח המאחד, אוצרות התרבות המשותפים, המסורת המשותפת, בסוף הופך להיות זירת התגוששות. אני חושבת למה 7 באוקטובר התרחש דווקא בשמחת תורה. אני יודעת שיש הרבה סיבות רציונליות, אבל בכל זאת אני שואלת את עצמי מה ביום הזה מצריך תיקון שלנו. ציבור שמתקרא דתי אוחז בתורה ועושה כל כך הרבה דברים שמשניאים אותה על חצי ציבור שני. ומנגד, יש תחושה של התנכרות מהצד השני, וחבל, כי הוא מאבד משהו משמעותי ויקר. אני חושבת שהיה צריך לבסס הפרדת דת ומדינה ולבנות את כל העסק הזה אחרת. אני משוררת ולא פוליטיקאית, אבל מה שאני רואה זה ששום ציבור לא יוצא נקי מהסיפור הזה. כדי לקבל את מה שהם רוצים מוכנים לדרוך, להדיר. ראיתי את זה כנערה באוסלו, או בהתנתקות מגוש קטיף. ובשנים האחרונות בהפיכה המשטרית, שרוצים שינוי אבל עושים אותו בצורה כל כך גסה, מעוררת זעם ופחד. כל צד כשהוא מגיע לעמדת שליטה לא שומע את הצד השני, ושם נוצר הקרע".
בעמוד הראשון של הספר את כותבת כי בשעה שהספר יורד לדפוס עדיין מוחזקים בעזה חטופים מישראל, ולא נשקוט עד שיחזרו. למרבה הצער, גם החטופים הפכו מקור למחלוקת, והצהרה מסוג זה היא כמעט אמירה פוליטית.
"מאז המלחמה אני שותפה לפרויקט משותף של יישובי גוש עציון עם ניר עוז ובארי. אנחנו עושים יחד עצרות קבועות בכרמי גת, ניסחנו מנשר ביחד, וביום ה־600 למלחמה היתה צעדה משותפת שיצאה מגוש עציון והסתיימה בניר עוז. יש ניסיון להחזיק את המורכבות, את הגם וגם — גם חייבים להחזיר אותם הביתה, אנחנו חייבים את זה להם וחייבים את זה לעצמנו כחברה, אבל אנחנו גם חייבים לשמור על עצמנו, שנוכל להמשיך לחיות פה. אנשים שבכלל לא עברו קודם את הקו הירוק מגיעים לכפר עציון ויוצאים לניר עוז, שעדיין לא חזרו לגור בו, עם כל הרגישות שלא להגיד דברים שיכולים להכאיב, לפצוע, לקומם, להכעיס — זה דבר שנותן תקווה".
