"הזיכרון הקולקטיבי שלנו מתפורר": סיפור הטבח שנמחק מדפי ההיסטוריה
בספר הביכורים "השעה החלשה", דינה עזריאל, אדריכלית שפנתה לכתיבה, מתחקה אחר סיפור משפחתה ויהדות רומניה בתקופת השואה. הרומן המרתק ורב־השכבות המשלב היסטוריה, פולקלור ומיתוסים, מסופר דרך עיניהם של סבתא דמנטית ניצולת שואה, נכדתה, וחתול שנע בין עולמות
השעה החלשה של היקום היא אותה שעה שהיא לא יום ולא לילה, שעה של דליפה בין העולמות, שעה שבה יכולים לקרות כל מיני דברים משונים שהם מעבר לתחום המוכר. ככה האמא של דינה עזריאל היתה אומרת, ושתי המילים הללו — השעה החלשה — נחרתו בזיכרונה וזכו להיות השם של ספר הביכורים שלה.
עזריאל, אדריכלית במקצועה שפנתה אל הספרות, ישבה לכתוב את הסיפור המשפחתי שלה, על הסבא והסבתא מצד אמה, ניצולי שואה ילידי יאשי ובסרביה שברומניה. "השעה החלשה" (הוצאת ידיעות ספרים) מסופר משלוש נקודות מבט — הסבתא הקשישה והדמנטית, קירה, ניצולת שואה שתודעתה מספרת במקטעים את קורות המשפחה; ענת, הנכדה, חיה חיי משפחה כל־ישראליים ומתחקה אחר שורשיה; והחתול קינמון, שנע בין עולמות ובין זמנים, ומספר זיכרונות מנשמה קודמת שלו בימי המלחמה. העבר וההווה בספר שלובים זה בזה, ומתוכם מצטייר עולמה של יהדות רומניה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, ועד רומניה הקומוניסטית.
"הספר נולד מהגעגועים לבית של סבא וסבתא", אומרת עזריאל. "גדלתי בבית שבו סבתא סיפרה כל הזמן סיפורי שואה, וסבא סיפר כל הזמן סיפורי אגדות. הספר הוא התכה בין היסטוריה ופולקלור. עשיתי מסע בהרים ודיברתי עם אנשים, קראתי ושמעתי אגדות עם ומיתוסים שקשורים לטבע ולהרים, רציתי ליצור סיפור משפחתי עם רבדים מיתולוגיים. היתה לי בראש השורה הזאת של אבות ישורון, 'הייתי רוצה למות אליהם ולראות אותם'. הדיוק ההיסטורי פחות עניין אותי, רציתי להבין מאיפה אני באה מבחינה נפשית ורגשית".
הסבתא הדמנטית בספר היא אוצרת הזיכרון המשפחתי, היא מפקחת עליו, עורכת אותו, ובסוף גם שורפת אותו. היא מציתה שריפה בביתה, שמכלה את כל המכתבים והתמונות מאז. למה?
"זה כנראה התקף זעם מתוך דמנציה, מתוך חוסר האונים של התפוררות הזיכרון. סבתא שלי גם כעסה תמיד על סבא, שבחוויה שלה השאיר אותה לבד כל זמן המלחמה, עם כל הדברים הנוראיים שקרו לה, כולל הלידה במחנה. זה היה הנרטיב שלה. והוא איכשהו נתן לה לעשות הצגת יחיד. הוא נסוג לרקע, ובמקום זה לקח את סיפורי האגדות. המיתוסים בעצם מגלמים בתוכם המון טראומות שקשה לספר אותן כפשוטן, אז עוטפים אותן בסמלים. לפעמים דווקא השירים נוסח באבה יאגה או אגדות ומיתוסים מעבירים מסרים שקשה לומר אותם.
"לגבי התודעה הדמנטית של הסבתא, אני חושבת שאנחנו נמצאים במצב שהזיכרון הקולקטיבי שלנו מתפורר. גם כי הדור הזה של הניצולים הולך ומתמעט, וגם בגלל שיש המון פייק היום, ואנחנו לא יודעים מה נכון ומה לא, מטשטשים, משכתבים, עושים גזלייטינג. קשה לדעת מה באמת קרה".
עזריאל מתארת בספר את הנדודים של המשפחה, מיאשי לבסרביה לצ'רנוביץ', הגבולות השתנו כל הזמן וחבלי ארץ הועברו ממדינה למדינה, נכבשו ונכבשו שוב. היא מתארת את הפוגרום שעברו יהודי יאשי, ואת הזוועות שחוו. "זה היה טבח נוראי של כנראה 13 או 15 או 20 אלף יהודים — המספרים לא ברורים, כי אחרי המלחמה התיעוד והפרוטוקולים שוכתבו על ידי המשטר, באופן שיתאים יותר לנרטיב של השלטון.
החלק של הרומנים בסיפור טושטש והועלם, והתגלה מחדש רק אחרי נפילת החומה ב־1989, בעקבות פתיחת הארכיונים במוסקבה, שם היה תיעוד שלא שוכתב. הטבח תוכנן מראש על ידי יון אנטונסקו (שליט רומניה במלחמת העולם השנייה של”א) והמשטר הפשיסטי הרומני, עם משמרות הברזל. הם הפעילו מכונת רעל ופייק לסימון בוגדים, וסימנו את היהודים כמשת"פים של הרוסים. התוצאות היו מזעזעות, ואחר כך כל הסיפור הושתק, נעלם מדפי ההיסטוריה למשך 50 שנה. הציגו את זה כאילו כמה פשיסטים רצחו כמה מתנגדים, והתנערו מכל העניין.
"קראתי הרבה על ההיסטוריה של יהדות יאשי, חיפשתי עדויות, חיפשתי מידע על הסבא רבא שלי, שהדמות של אהרון מבוססת עליו. הוא היה רואה חשבון ומיסטיקן. נשאר כתב יד שלו שמפרט פרקטיקות של נשימות, התכנסות ואימונים שנועדו לפתוח את התודעה לעולמות רוחניים, מדעי הנסתר. כתב היד הזה התגלגל אליי והפך בספר לכתב היד שמלווה את הגיבורה במסע שלה".
2 צפייה בגלריה
ריכוז יהודים בעת טבח יאשי, 1941. “טבח מזעזע, שהושתק". צילום: יד ושם
(צילום: ארכיון יד ושם)
אפשר לראות בספר הזה ספרות דור שלישי. הוא עוסק בין השאר בהעברה בין־דורית של טראומה.
"יש ניסוי מפורסם של עכברים במעבדה, בכל פעם שפיזרו בחדר ריח של שקדים, נתנו להם שוק חשמלי. אחרי כמה פעמים, כשרק פיזרו את הריח — הם כבר פיתחו תגובת דחק. מה שמעניין זה שלקחו את הצאצאים שלהם, פיזרו ריח של שקדים, והם נכנסו ללחץ — בלי שחוו מעולם שוק חשמלי. ואנחנו, הישראלים, מריחים ריח של שקדים כבר 76 שנים. וב־7 באוקטובר התחילה ספירה חדשה.
"דווקא ההתמקדות שלי בפולקלור, ולא בהיסטוריה, יכולה להביא ריפוי מסוג אחר. הפולקלור מאפשר חיבור נפשי למקום שעזבת. הרבה פעמים הכעס והבגידה האיומה מרחיקים וגורמים לבן אדם להתנכר לשורשים התרבותיים שלו, שיש בהם גם דברים יפים. זה מורכב".
את מתארת את השכנה המדהימה אולגה איוונובה, שעוזרת למשפחה היהודית.
"זו דמות אמיתית, אשה אוקראינית שהצילה את אמא שלי. כשהיו אקציות ופלישות אולגה איוונובה היתה באה, שמה את אמא שלי התינוקת בשכמייה שלה ולוקחת אותה אליה. היא אגב רשומה ב'יד ושם' כחסידת אומות העולם. היו גם אנשים טובים”.
מה מאפשרת הבחירה בקול של החתול קינמון?
"בפולקלור הרומני יש בעלי חיים חכמים שמסבירים לאנשים דברים שהם לא מבינים על העולם. וכמובן האב טיפוס הוא החתול של פושקין. הבחירה בו איפשרה לי לפרוץ את גבולות הזמן והמרחב, קינמון הוא צביר נשמות, מין מקהלה יוונית או תודעה קולקטיבית, עם יכולת לתווך בין העולמות המקבילים. השעה החלשה היה מושג של אמא שלי, זו שעה שעוברים בה מעולם לעולם. תחושה של אפשרות לגעת במשהו שהוא בדרך כלל לא זמין. קצת כמו לשנות גלי תודעה או לעבור לממד חלום".
עזריאל (58) נולדה בירושלים וגדלה בשיכוני עולים, ברחוב ברזיל. בבית דיברו רומנית ויידיש, ועד היום היא דוברת וקוראת ומתרגמת רומנית. יש לה שתי בנות בוגרות מנישואיה הראשונים, והיא חיה בזוגיות ארוכת שנים עם דני אונגר, מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת בן־גוריון. "גדלתי בשיכון שהיו בו עולים מרומניה וממרוקו", היא מספרת. "כילדה זה היה מאוד כיף. כולם מהגרים, כולם נמצאים במצב לימינלי דומה. מבחינת הזהות שלי אני סוג של עולה חדשה ילידת הארץ. נולדתי כאן אבל גדלתי בהוויה של מהגרים. זכיתי בשפה הרומנית, וכמו שסבא שלי היה אומר, שפה זה אוצר".
"עבדתי באדריכלות 20 שנה, במשרד של יורם פוגל, במשרד רוזנפלד ארנס, עבדתי ברשות לפיתוח ירושלים ובחברת עדן בפרויקט פיתוח מרכז העיר, הרכבת הקלה. אחר כך פתחתי עסק עצמאי אבל אז חליתי בסרטן, עברתי טיפול, וחזרתי להיות שכירה. עברתי קני מידה שונים של אדריכלות, מבינוי ערים ועד עיצוב פנים, מגורים, עיצוב נופים".
את עולם הספרות גילתה דרך המסלול לכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון. "זה היה כמו להגיע ללונה פארק. זו היתה הפעם הראשונה שאני כותבת ומקבלת פידבק, זה הפך את הכתיבה למשהו יותר ממשי, מחייב".
כשפרצה המחאה נגד ההפיכה המשטרית במהלך 2023, עזריאל היתה פעילה מאוד במחאת הסופרות והסופרים. "אנחנו נמצאים במצב שבו הכי מסוכן לשתוק, זאת צנזורה עצמית. צריך להשמיע ביקורת. איך אנחנו מסתכלים על האנשים שאומרים 'סך הכל מילאנו פקודות'? יש פקודות לא חוקיות שדורשות שיקול דעת מוסרי. חשוב להמשיך לדבר ולהתנגד גם אם מכונת הרעל משחירה. ברגע שנשתוק — זה אבוד. יש פה כוחות שהדיסטופיה של האחד היא האוטופיה של השני, החטופים הציפו את הפיצול הזה.
"מגיל אפס אומרים לנו אסור להשוות, אבל זה רעיון שטומן בחובו תחושה של עם נבחר. בשנים האחרונות אנחנו לומדים שאנחנו עם ככל העמים, מסוגלים לחסד מופלא וגם לאכזריות נוראית. הטלטלה הזאת היא טובה כי אנחנו צריכים להתבגר. אנחנו מדינה צעירה, ועושים עכשיו הגדרה עצמית, אז טוב שהכל צף. אני מאוד גאה להיות ישראלית. אני מתביישת בממשלה שלי אבל גאה בישראליות שלי, ומקווה שהטוב יגבר".
