טיפסתי בריצה על הפאסו דלו סטלביו באיטליה, ושרדתי כדי לספר
הפאסו דלו סטלביו, מעבר ההרים הגבוה באיטליה, נחשב ל"מכה של רוכבי האופניים" שמגיעים מכל העולם במיוחד כדי לטפס אליו. גם אילן גולדמן עשה את זה, אבל בריצה
בסוף השבוע הראשון של חודש יוני, בגובה שכבר החל לעלות על 2,000 מטר, מצאו עצמם שני רוכבי אופניים אוסטרים נקלעים למזג אוויר עוין בהרי האלפים שבצפון איטליה. השמים התקדרו בצורה מאיימת, עננים סמיכים וכבדים החלו לכסות את הדרך התלולה שעליה דיוושו, גשם כבד ניתך עליהם ועל אופניהם והרטיב אותם עד לשד עצמותיהם. הקור היה בלתי נסבל. למרות זאת, כשמפלי מים עצומים גועשים ברעש מחריד במורד הרי הענק שלצידם, המשיכו השניים לסבול בשקט ולדווש אל עבר היעד שהציבו לעצמם באותו הבוקר - הגעה לרומו של הפאסו דלו סטלביו, מעבר ההרים הגבוה באיטליה השוכן בגובה 2,758 מטר ונחשב למכה של רוכבי אופניים המגיעים לטפס אליו מכל רחבי תבל.
מטרים ספורים מאחורי גלגלי המדוושים האוסטרים, הסתתר כותב שורות אלו. גם הוא במצבם הרטוב והאומלל. אולם בשונה מהם, אני בחרתי לנסות ולרוץ את העלייה האפית, שמתחילה בעיירה אלפינית ציורית בשם בורמיו, ונמתחת על פני 21 קילומטר מייגעים ועלייה של יותר מ־1,500 מטר בגובה. שם, בבורמיו הקטנה וחובבת האופניים מתכנסים בכל קיץ עשרות אלפי רוכבים, כולל מספר לא מבוטל של ישראלים, ויוצאים לטפס את העלייה המפורסמת שאחת לכמה שנים מופיעה במרוץ הג'ירו דה איטליה ומחוללת בו שמות.
עצם הכללתו של הפאסו דה סטלביו בתחרות האופניים האיטלקית הידועה היא תמיד מקור להתרגשות רבה במדינה – זירה למאבקים הרואיים ובלתי נשכחים בין כוכבי הרכיבה העולמיים. לא יהיה מוגזם להגיד שחלקם מפנטזים לאורך כל הקריירה להגיע אל מעלה מעבר ההרים המפורסם כשהם בראש הדבוקה, ולחצות את קו הסיום, אשר פעמים רבות מושלג לחלוטין מכל עבריו, לאחר שצלחו את 42 סיבובי הסרפנטינה התלולים והכואבים המרכיבים את הסטלביו והופכים אותו לאחת מעליות הכביש הקשוחות בעולם.
ובכן, איך זה מרגיש לרוץ עליית רוכבים עצומה שכזו? אף שמדובר "רק" במרחק של חצי מרתון, זה כנראה לא פחות כואב ומייגע מחוויית הדיווש במעלה ההר. יכולים להעיד על כך עשרות רצים שמתכנסים אחת לשנה בחודש יולי כדי להשתתף בתחרות חצי מרתון מסורתית שמתרחשת בעלייה הידועה.
כבר מהרגעים הראשונים, שיפועי הכביש התלולים והמיוערים שמובילים אל מחוץ לעיירה מתחילים לחבוט בך ומתלווים אל תחושת המחסור בחמצן שהולכת וגוברת ככל שמטפסים. התקווה האישית שלי שבאותו יום ארוץ לצד רוכבים נגוזה מיד עם תחילת הטיפוס, כששתי דבוקות רוכבים ענקיות, שנדמה היה שעולות לסטלביו, בחרו לבסוף פנייה אחרת. מזג האוויר הבעייתי והרטוב, שכלל התרעות חמורות מפני סופות רעמים בהמשך הדרך, עשה את שלו ובאותו יום הרחיק כמעט לגמרי את כל מי שתכנן לדווש במעלה הפאסו דה סטלביו.
הריצה כשאני לגמרי לבד על הכביש האלפיני התגלתה כחוויה מדיטטבית נהדרת. הנוף הפראי, שכלל גם פסגות משוננות שעדיין מכוסות לחלוטין בשלג, עטף מכל עבר. שאון מפלי הענק, שזרימתם התעצמה עם הגשם המתחזק, היה בלתי פוסק. עוצמת החוויה שאתה חש כשאתה רץ או רוכב במרחבי הרים עצומים ועתיקים כמו האלפים, כמעט בלתי ניתנת לתיאור במילים. אתה חש כל כך קטן וחלש מול מופע הטבע הגרנדיוזי שמתרחש סביבך. תחושה שבישראל ניתן לקבל אולי רק במרומי החרמון בתקופות מאוד מצומצמות לאורך החורף.
למרבה הנוחות, העלייה כולה משולטת היטב. מדי קילומטר מופיע שלט ירקרק קטן המראה מהו המרחק שעברת מתחילתה ועוד כמה קילומטרים נותרו להשלמתה. האיטלקים אפילו הלכו צעד קדימה ובכל שלט שכזה טרחו גם לעדכן בדבר אחוז השיפוע שצפוי לך בקילומטר הבא. נתון נהדר נוסף שמעניק השילוט הוא מספר סיבובי הסרפנטינה החדים שנותרו לך. אלו מופיעים לפני ואחרי אותן פניות מאתגרות שמאופיינות בשיפועים חדים ביותר ובכיווני רוח משתנים.
מלבד מזג האוויר, בסטלביו כמעט אין הפתעות. הרגליים נהיות כבדות ומותשות עם כל קילומטר שעובר, אך צפירות העידוד מהאופנוענים הרבים שבכל זאת נכנסו לחליפות הסערה והעזו לצאת כנגד איתני הטבע באותו היום, מפיחות חיים. הם מעריכים את המאמץ, מרימים אגודל ולעתים אף מעודדים בקול. זה בהחלט מחמם את הלב, במיוחד ברגעים הקפואים שמגיעים בחצייה השני של העלייה, אז הגשם בועט במלוא העוצמה ביחד עם מנה הגונה של סיבובי סרפנטינה מכאיבים. "לא נשאר עוד הרבה", מעדכן בחיוך מהול בסבל רוכב האופניים האוסטרי שמגיע אליי 5 קילומטרים לפני סיום האתגר. השותף שלו מתקשה מאוד ורוכב לצידי. אחת לכמה דקות אנחנו מחליפים מילות עידוד וחיוך.
מסביב, כמעט מבלי ששמים לב, הנוף הפראי והירוק מתחלף לגמרי לצבע לבן ודומם. קירות שלג מכסים את הכביש משני עבריו, אם מביטים למעלה כבר אפשר לראות את המסעדות והמלונות השוכנים ברום הסטלביו, עמוק בתוך השלג. הקילומטרים האחרונים, כאילו רק כדי להקשות, הם גם התלולים ביותר. השלטים הירקרקים מכריזים על כך בבירור וגם הרגליים מעבירות מיד את המסר שזה לא ממש מוצא חן בעיניהן. החמצן דליל יותר בגובה הזה והאוויר בריאות הולך ואוזל. כל קילומטר נדמה כנצח. אני נצמד כמה שיותר לגלגל של האוסטרי ושנינו משתנקים ונלחמים בכביש.
כעבור דקות שנינו נכנסים באושר אל תוך שדרת החנויות והמסעדות שברום המעבר. שום תהילה לא ממתינה למעלה, רק הידיעה שכל אחד מאיתנו צלח עוד אתגר משמעותי שהציב לעצמו.
