"בלב שדה או מטע, הייתי אסיר תודה להיות שם"
שלומי שבן נפרד בשמחה מהדימוי העירוני ציני שדבק בו ויצא עם חברו הדיי עפאים לצלם עונה חדשה לסדרת הרשת "אדם אדמה", שהיא שיר הלל לחקלאות הישראלית. בפגישה על אוכל פרסי שמזכיר לו את בית סבתא הוא אומר: "הביאו אותי בשביל השירים, לא כדי שאהיה הקריקטורה של התל־אביבי הציני"
רגע לפני עליית העונה השנייה של "אדם אדמה", סדרת הרשת של שלומי שבן והדיי עפאים, שבן ואני אוכלים במסעדת סלימי, הפרסית בת שנות הדור בשוק לוינסקי. לשבן, אחד היוצרים המוערכים במוזיקה הישראלית ופסנתרן מחונן, יש דימוי של אבי אבות הציניות התל־אביבית, והוא בהחלט מודע לו. בכל זאת, לפני 17 שנה הוא הוציא את האלבום המופתי "עיר", שהוא כולו שיר אהבה לעיר העברית הראשונה. שמחתי לגלות לאחר הפגישה שלפעמים כיף לטעות.
"המשפחה של אבא שלי ממשהד", הוא אומר לרמי סלימי שבעצמו הגיע מטהראן. "אצלנו לא היו שמים עשבים על השולחן", הוא מצביע על צלחת העלים המסורתית. סלימי לא ממש יודע מי זה שלומי שבן. הוא חשב שאני מביא את שלומי שבת, וכך גם פנה אליו. קובי הבן דווקא ידע וכך גם הילד בשולחן הסמוך שניגש בדחילו ורחימו לאלילו. שבן מקדיש לו דקות ארוכות של עניין אמיתי.
אף על פי ששבן (49, נשוי פלוס שניים לשחקנית והדוגמנית יובל שרף) הוא תל־אביבי מבטן ולידה, הוא היה כאן רק פעם אחת ובאופן כללי לא ממש ביקר במסעדות פרסיות. בכל זאת הוא מתענג על הגונדי, החורשט סבזי (או רורמה סבזי כפי שהוא אומר את זה, כמו שצריך) והקבב. משפחת אמו רומנים ממוצא צ'כי. אבל אמו, איך לא, למדה לבשל פרסי לטובת אביו. אוכל פרסי אכל בעיקר אצל סבתו. שבן עצמו לא ממש מבשל, אבל מאוד אוהב לאכול. בעיקר במסעדות גורמה כמו דוק, פרונטו ואחרות.
1 צפייה בגלריה
שבן במסעדה הפרסית סלימי: "סבתא שלי תמיד היתה מכינה את אותן שלוש מנות: רורמה סבזי, חצילים וחומוס ואושפלו פרסי"
(צילום: יובל חן)
לאט לאט הוא נפתח ונזכר באוכל של סבתא אסתר. "היינו באים כל שישי והיא תמיד פתחה את הדלת ואמרה 'איזו הפתעה'", הוא צוחק. "היו שלוש מנות וזהו. תמיד אותן שלוש: רורמה סבזי, משהו אדום עם חצילים וחומוס וסוג של אשפלו (אורז עם גזר בוכרי – ח"ג) אבל פרסי". זה כמעט כמו בסלימי, רק שאצלם יש רק חמש מנות וזהו. "עושים מה שאנחנו טובים בו", מחייך סלימי בצניעות.
"בילדות לא לקחו אותי לטייל"
שבן נולד בשכונת בבלי ממש מעל מפגש הירקון בתחנת הדלק פז שהוא עדיין מתגעגע לחומוס פטריות שלו, וחי כיום במרכז תל אביב. הוא מודה מיד שהוא אכן לא האב טיפוס של מי שיקום בארבע בבוקר וייצא לחוות צאן בעוטף עזה או סירת דיג בכנרת, כמו שהוא נאלץ לעשות בסדרה שלו ושל עפאים. בסדרה השניים מבקרים אצל חקלאים — דייג, מגדל בננות, רועה צאן, ייננית ועוד; משתתפים קצת בעבודת השדה – סצנה מצחיקה במיוחד היא זו שבה שבן מנסה את כוחו בגיזום בננות; מבשלים (כלומר עפאים) מתכון העושה שימוש בחומר הגלם המרכזי של החקלאי; ובסוף שבן שר שיר ומלווה את עצמו בפסנתר כנף בגודל מלא שצץ פתאום בלב מטע הבננות או על שפת הכנרת.
אז מה לך ולתוכנית אוכל?
"כפי שהבנת, אני מאוד אוהב לאכול, והדיי הוא חבר כבר כמה שנים. כש’בית אבי חי’ הציעו את הקונספט להדיי, הוא התקשר אליי וישר אמרתי כן. כשהוא אמר לי שזה לא לטלוויזיה זה שכנע אותי סופית. לי זה נפלא. אלה הדברים שאני הכי אוהב. זה משחרר את כל המערכת. ברגע שאתה נכנס לטלוויזיה, אפילו לדברים שהם לא של פריים טיים, ישר מתחילים להתעמת עם מה כן להגיד ומה לא. ופה, היה ממש כיף ומשוחרר. שמע, בעשר וחצי בבוקר כבר היינו אחרי איזה כוס יין. אני גם מאוד נהנה וגם נורא מתרגש, מאוד־מאוד מתרגש. למשל מהנופים. אף על פי שאני אכן מאוד 'ילד עירוני' ונהוג לייחס לי כל מיני גישות ציניות כאלה ואחרות לחיים ובטח לטבע".
אבל לדימוי הזה יש אחיזה בחיים האמיתיים, לא?
"כן, אבל אני לא אדיש לטבע. זה ריגש אותי מאוד במיוחד מכיוון שבילדות לא לקחו אותי לטייל. לא שאני סובל מחסך חלילה אבל גם בבגרות אני אומנם מטייל אבל לא טיולי מחנאות כאלה. אחת ליום צילום, בשעת הקסם של השקיעה למשל, בלב שדה או מטע, היה רגע כזה שהייתי אסיר תודה להיות שם. כל פעם מחדש. ברגע שהדיי אמר לי שזה על חקלאים, מראש זה ריגש ועניין אותי. ואני חושב שהביאו אותי בשביל השירים, לא כדי שאהיה הקריקטורה של התל־אביבי הציני".
"חקלאים דומים לאמנים"
האג'נדה היא שיר הלל לחקלאות?
"כשאתה אומר אג'נדה זה ישר נשמע כמו משהו אפלולי. אבל כן, לגמרי. שיר הלל לחקלאות ישראלית בזמנים קשים במיוחד. מעבר לקורונה ומלחמה, יש גם בצורת נוראית. אני לא אתהדר בנוצות של לעזור לחקלאות. זה לספר את סיפורה היפה. אלה אנשים שמאוד אוהבים מה שהם עושים. זה מאוד דומה לאמנים. לא תמיד יש תגמול ראוי. בשני התחומים. ביום הראשון שבאנו לצילומים בחוות כבשים בארבע בבוקר זה היה הלם. אני הולך לישון בשעה הזו, אם כבר, לא קם. חוץ מזה, בפרק הזה היינו בעוטף עזה והבומים ששמענו הקפיצו אפילו את הבמאי שהוא לוחם. זה היה רגע מבהיל".
בולטת לעין העובדה ששבן הוא אדם סקרן. כמי שכבר הריץ שתי עונות של "שלומי שבן מארח" בכאן 11, שבה אירח לשיחה ושירים את מיטב זמרי ישראל, ניכר כי בניגוד אולי לדימויו התל־אביבי המנוכר, הוא אוהב אדם ובעיקר מתעניין בבני אדם. "אני תמיד מעדיף להיות בצד המאזין והשואל", הוא אומר, ומתחיל לראיין אותי בכלל. טוב, בשלב הזה אנחנו כבר יושבים אצל מתי המקלל על כוס בירה.
לקראת סיום אני לא מתאפק ושואל למה הוא מקליט כל כך מעט. "זה מה שיוצא לי", הוא אומר, "עכשיו זה אפילו עוד יותר קשה עם המלחמה".
***
בין ייננית לקאובוי
השבוע (16.7) תעלה העונה השנייה של סדרת הרשת "אדם אדמה" של "בית אבי חי" — מרכז התרבות הבין־תחומי בירושלים המוקדש לתרבות יהודית וישראלית במובן הכי רחב של המילה. בכל פרק (קצר וקולע, 22 דקות, 6 פרקים בעונה הקודמת ו־4 בנוכחית) מתארחים השף־חקלאי־יינן (ויש להוסיף, כנראה, גם איש הרוח) הדיי עפאים והמוזיקאי שלומי שבן אצל חקלאי אחר — למשל קאובוי עברי מקיבוץ גונן, דבוראי מנהלל או ליטל עובדיה, הכורמת והייננית המוכשרת מיקב תל ברמת הגולן, חקלאים במובן הרחב של המילה הכולל גם מגדלי צאן, דייגים, ייננים ועוד.
