"יוסף שילוח הוא הצ'פלין של דורי, שמחתי להניח כתר על ראשו"
הסרט "בעל החלומות" הוא דיוקן מרגש ומעורר מחשבה של השחקן יוסף שילוח שיצר קובי פרג'. בפגישה במסעדה עיראקית ותיקה בשוק רמלה מסביר פרג' את דמותו המורכבת של שילוח, מרחיב על תפיסתו הפוליטית רודפת השלום, ועל ההגדרה העצמית המשותפת לשניהם: "שילוח מגדיר את עצמו כ'ערבי יהודי', וגם אני כזה, חד־משמעית"
קובי פרג' מתמוגג למראה צלחת הקובה במיה הנוחתת על שולחננו. זו שעת צהריים עמוסה במסעדת אצל נאג'י בת שנות הדור בשוק רמלה אבל לכולם יש זמן להרעיף אהבה על פרג', בין קציצת ערוק (קציצת ירק) אחת לשנייה, לפני ואחרי הקבב, והקובות. פרג' הוא ממוצא עיראקי ולכן בחרנו לקיים פה את הריאיון. "דודות שלי עשו דברים יותר...אתה יודע...מעיים ממולאים, כאלה", הוא מספר. אנחנו נפגשים לרגל "בעל החלומות" על יוסף שילוח, סרטם החדש של פרג', שותפו מוריס בן מיור וביתו של שילוח, עומר שילוח, המשודר ב־HOT וב־yes. זהו דיוקן מפתיע, מרגש ובעיקר מעורר מחשבה של אחד השחקנים הגדולים והמפוספסים של ישראל. הוא מורכב בעיקר משיחות שערכה עם שילוח בתו עומר, בשנה האחרונה לחייו לפני שמת ב־2011 מסרטן, וכולל גם קטעי ארכיון רבים ומרואיינים נוספים.
פרג' מתאר את שילוח כדמות טראגית. "ילד מעברה פצוע ומצולק שהגיע לתקרת הפלדה ופיצח אותה, אבל הוא היה קודם כל בן אדם שניסה לתקן ולשנות באומץ גדול. ראית בסרט שהוא הציע לצ'יץ' (שלמה להט, ראש עיריית תל אביב המיתולוגי – ח"ג) להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה? עף לי המוח מזה", הוא אומר.
אם תשאל אנשים היום מי זה יוסף שילוח, הם יגידו פארוק מ”אלכס חולה אהבה”.
"נכון. אבל היום ההשפעה של פארוק על ילד בירוחם היא אפסית, וההשפעה של נאום הרולקסים של דוד אמסלם היא קטסטרופלית. יוסף שילוח הוא הצ'פלין של דורי, בגללו רציתי לעמוד על הבמה. אתם יכולים לערבב את זה אלף פעם, להקטין את זה, אבל הוא וירטואוז. הוא וזאב רווח ושייקה אופיר. את העניין העדתי הפוליטיקאים רידדו והזנו. יוסף שילוח היה מלך בלי כתר. כל כך שמחתי על ההזדמנות להניח כתר על ראשו".
פרג' (45) החל את דרכו כשחקן, "זה מה שרציתי לעשות מגיל מאוד צעיר". הוא הפך במהרה לכוכב ילדים ונוער, בין השאר בסדרת הקאלט "הפיג'מות" ששודרה בערוץ הילדים, ועדיין ממשיך לשחק מדי פעם – "בשביל לממן את הסרטים", הוא מתבדח.
"הסרטים הם התהליך התרפויטי שלי"
לפני עשור וחצי פרג' עבר למאחורי המצלמה. סרטו הראשון היה "פוטו פרג'" (2016) שהיה מסע שורשים אישי על קורותיה של משפחתו מחנות קטנה לאימפריית הצילום "פוטו פרג'" בסבנטיז, וחשף את הסכסוך המשפחתי שהביא לקריסתה. "הדוקו היה בשבילי דרך לחזור לחנות המשפחתית. בהתחלה כל מה שרציתי היה להספיק לעשות להם הדרן לפני שהם הולכים. הסרטים האלה הם התהליך התרפויטי שלי", מרחיב פרג'.
משם המשיך ל"להאיר את יוסי" (2019), סרט על יוסי בנאי, ואז ל"המלכה שושנה" (2021), על שושנה דמארי, ולאחרונה גם "הערב עם יהורם גאון" (2025). בין לבין יצרו פרג' ושותפו בן מיור גם את "אלבום פרטי" (2018), סיפורים בעקבות תמונות מאלבומים משפחתיים, "סרט בסנטר" (2023) על דיזנגוף סנטר ו"שאגת ש"ס" (2024), סדרה תיעודית על מפלגת ש"ס. "אנחנו עושים סרטים על התרבות הישראלית", הוא מסביר.
"בעל החלומות" מציג גם את תפיסתו הפוליטית המורכבת יוצאת הדופן של שילוח. הוא בלט בכך לא רק בעולם הבידור, שנזהר כמו מאש מהתבטאויות פוליטיות, אלא בכלל בנוף הישראלי. בסרט הוא מתועד, למשל, כשהוא אומר ש"מזרחים נתפסים כקולקטיב ששונא ערבים ורוצה מלחמה עם הערבים. אנחנו כמזרחים שנולדנו בארצות ערב ודומים לערבים, אנחנו בעצם קורבן באותו מאבק שמתנהל בין שני העמים". פרג' מסביר: "שילוח היה אדם מורכב ואמיץ שדיבר על מציאות חיינו. כולם מחפשים עכשיו דרכון פורטוגלי. הסרט הזה מראה את מי שנמצא פה. שילוח היה בן מהגרים שהזדהה עם פליטים. הוא לא התעסק בארץ ישראל, הוא התעסק בבני אדם, וגם אני מתעסק בבני אדם. אני יוצר סרטים על דברים שאני מאוד אוהב, לא על מזרחים ואולי אפילו לא על גיבורי תרבות. בני אדם. שילוח היום הוא כבר משל על הדפוקים החדשים - האתיופים והרוסים".
הקהל לא מתקומם על הצד הזה שלו?
"אז תקום אשה אחת ותגיד 'מעניין מה הוא היה אומר אחרי 7 באוקטובר', אבל הרוב לא. לא כל מי שרואה את הסרט הוא שמאלני כמובן, עשינו כבר עשרות הקרנות".
יוסף שילוח מת מתוסכל?
"מאוד".
"אנשים צוחקים, תן לזה לעבור"
על מוצאו המזרחי מספר שילוח בסרט במהלך שיחה עם עומר בתו, איך אמר לו פעם השחקן יוסי גרבר: "אני חושב שפוחדים ממך". אחר כך שילוח מתוודה ש"את הזעם העברתי לנשים ואלכוהול". על תפקידיו הנלעגים, כמו פארוק ב"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש ב"אסקימו לימון: ספיחס", הוא אומר, "בזכות אותם תפקידים נלעגים אני יכול לעשות יותר תפקידים", ואז מוסיף, "מה העניין? אנשים צוחקים, תן לזה לעבור". על כך אומר פרג': "גם על 'פוטו פרג' כתבו שזה סרט בורקס. זה אותו עלבון מבחינתי".
בקטע ארכיון אחר בסרט שילוח מגדיר את עצמו כ"ערבי יהודי". הוא אומר ש"המצב היחיד שיכול לקרות במדינת ישראל הוא שיהיה שלום בין מדינת ישראל לפלסטינים ואנחנו כמזרחים מאמינים שלפלסטינים מגיעה מדינה משלהם. השמאל לא יכול להיות שמאל ציוני. אותי שהיו שואלים מאיפה אתה? הייתי אומר שאני ערבי יהודי".
פרג' אומר על עצמו בדיוק אותו הדבר: "אני ערבי יהודי, חד־משמעית. אמרתי לאחיינים שלי שסבא היה ערבי ורבנו על זה. לילדה שלי קוראים אנואר, על שם סבא שלי. אנחנו קוראים לה בקיצור אנו. הוא היה יהודי ערבי, גם אם הוא היה אומר 'אתה לא מכיר אותם, חייתי איתם' והצביע לבגין. איך דוד שלי, פרי פרג', נראה לך? הוא נראה כמו ערבי. ערבי שאכל בקפה בתיה כשזה עוד היה מול הפוטו. אני עברתי צדדים מימין לשמאל, חזרה ושוב. אחרי 7 באוקטובר התמלאתי זעם".
מה למדת במלחמה על הצד שלנו, היהודי?
"רק דברים מצערים. הסרט על שילוח עזר לי להבין מחדש שיש בצד השני בני אדם. אני מקווה שהסרט יכול לעזור לדור הנוכחי להבין את זה, ואת זה שהם, לפחות חלקם, גם ערבים".
פרג' אומר שזה מקרי לחלוטין שחלק נכבד מהסרטים שלו ושל בן מיור עוסקים בגיבורי תרבות מזרחיים. "אני לא רואה ביוסי בנאי דמות מזרחית וגם לא בשושנה דמארי, מבחינת הדימוי המזרחי כפי שהטענו אותו מ־77 צפונה. אין לי רקע מזרחי או השכלה עדתית. גדלתי עם אשכנזים. אני בא מרקע של סיפור הצלחה - פוטו פרג' הוא סיפור הצלחה מזרחי שלא סופר. הסרט הבא שלנו הוא בכלל על הפילהרמונית ויש לנו עוד אחד על עמיר לב"
אתם שומרים על התרבות?
"אנחנו סוכני זיכרון. אנחנו עושים את הסרטים מאהבה גדולה למקום הזה".
"הסרט על שילוח יתנגן עוד הרבה אחרי שמיקי זוהר יסיים את תפקידו. אף ילד לא גדל על מיקי זוהר. עם הסרטים שלי אני עושה מה שלא עושים עשרה מיקי זוהר. את ‘פוטו פרג'’ ראו מיליון איש".
מיקי זוהר לא יאהב את הסרט הזה. הוא הרי בטח לא יודע שאלו היו הדעות של שילוח.
"שלא יאהב. מיקי זוהר, שלמה קרעי וישראל כ"ץ מאיימים כרגע על הצלחת שלי ושל הילדים שלי. אני משדר בגל"צ 15 שנה, ישראל כ"ץ עליי, אני קולנוען ושחקן; מיקי זוהר עליי, יש לי סדרה שאני עובד עליה לתאגיד; שלמה קרעי עלי. אני אומר לך את זה עם דמעות".
שמורת טבע עיראקית ברמלה
מסעדת אצל נאג'י בלב שוק רמלה היא סוג של שמורת טבע עיראקית, שלא לומר נס גלוי. כבר למעלה מ־40 שנה פועל המוסד הוותיק הזה בסמטה קטנה של השוק, שגם כשיודעים שהיא שם, מתקשים בכל פעם מחדש למצוא אותה. עדיף פשוט לשאול את הבסטיונרים. מ־1983 מגישים במסעדת הפועלים הצנועה להפליא הזו שלל מרקי קובה - במיה, סלק, חמוסטה ועוד כמה, קובות מטוגנות, קציצות ירק (ערוק), מעורב ירושלמי (לא ממש עיראקי אבל למי אכפת), חמוצים עיראקיים (טורשי), קבב נפלא ממש ועוד כמה מנות.
כשנפגשנו, פרג' ואני ביכינו את מר גורלן של המסעדות העיראקיות בישראל. קהילה של כחצי מיליון איש שכל מה שיש לה הם נאג'י ברמלה, דוד חביב בשוק התקווה ומורדוך ושמולה בירושלים, אם "מגיירים" את המסעדות הכורדיות האלה לטובת האומה העיראקית הגדולה. לתחושתי, כורדים לא יאהבו את זה בדיוק כמו שאורפאלים לא אוהבים שקוראים להם כורדים. בעבר היו גם נדרה ופונדק משה באור יהודה, וישראל מרכז הקובה בשכונת התקווה, אך כולן נסגרו.
המלצרית החביבה באצל נאג'י סיפרה שכבר לא מגישים שם מנות מאתגרות כמו פאצ'ה (קיבה ממולאת) או סיג'ק (מעיים ממולאים, הקישקע של העיראקים). כך או כך, נאג'י היא מקום מקסים עם אווירה ביתית נהדרת של קהל שכולם מכירים האחד את השני. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התלהבו למראהו של פרג' והתפקעו מצחוק למשמע העובדה שהוא היה צריך אותי כדי לגלות לו את המקום הזה. מסעדת אצל נאג'י, ז'בוטינסקי 9, שוק רמלה
