"בהייטק אין זוהר. אנחנו הפועלים המודרניים"
הדמויות הממלאות את ספרה החדש של הסופרת והמהנדסת ריטה קוגן הן חלאות, אבל מהסוג הקטן והאנושי. בריאיון היא מספרת למה בחרה לכתוב על ראשית ימי ההייטק, ועל הבית שנפגע במתקפת הטילים מאיראן
"אלה חלאות בסדר גודל רגיל כזה, זה העולם שלנו", אומרת הסופרת והמשוררת ריטה קוגן על "חלאות יקרות לליבנו," ספרה החדש. “אני לא מאמינה בדמות שהיא טלית שכולה תכלת. ברוסית אומרים 'אדם שעוטה על עצמו מעיל לבן'. המעיל הלבן הזה, אני הכי מוסרי, אני מגנה את כל מה שרע ובעד כל מה שטוב, והדיכוטומיה הזאת – יש בה משהו פשיסטי. אנחנו פה כולנו באפור של האפור, והוא צבעוני מאוד. אפור של אימפריסטיוניסטים. אצלם לא היה לבן, כי הוא לא באמת צבע אלא תוצאה של קרנבל של צבעים. אז גם בחיים".
"חלאות יקרות לליבנו" (הוצאת קתרזיס) כולל שלוש נובלות, בשלושתן אנשים מחפשים אהבה ומשמעות, ובעיקר מבקשים להפיג את הבדידות. סטודנטית בטכניון מתאהבת באחד הבחורים שלומדים איתה, טייס־טווס מהסוג הגרוע ביותר; עובד בחברת הייטק שנישואיו כושלים וחייו סוגרים עליו מוצא מפלט פתאומי בספרים של מישל וולבק שמשחררים אותו מכבליו; ואמנית כושלת מוצאת פרנסה בענף האירועים של סלבריטיז למיניהם.
קוגן (50) נולדה בסנט פטרבורג ועלתה לישראל ב־1990 עם אמה. את נעוריה העבירה בקריות, למדה מדעי המחשב בטכניון ועובדת מאז כמהנדסת בתעשיית השבבים. היא פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה וקובץ סיפורים, תרגמה שירה וספרות ילדים רוסית, ובעשור האחרון הפכה לאחד הקולות הבולטים בספרות הישראלית. היא חיה בזוגיות עם המשורר אלפרד כהן. לפני חודש ביתם בתל אביב נפגע במתקפת טילים מאיראן, הם אפילו לא הספיקו לרדת למקלט ועוד היו בבית כשזה קרה. "תכלס, צריך להגיד ברכת הגומל", אומרת קוגן. "באחד השירים שלי כתבתי 'זה לא מובן מאליו שיש לך בית', וזה באמת לא מובן מאליו. כל השכונה פה מפורקת, הרבה אנשים פונו. אצלנו בבית יש חדר אחד שלא נפגע אז אנחנו מתבצרים בו".
קוגן חוזרת בספר אל שנות ה־20 שלה, הניינטיז בחיפה, הלימודים בטכניון, החיים הסטודנטיאליים, המועדונים בעיר, ראשית פריחת ההייטק. "בספר הזה אני בעצם כותבת על בני דור ה־X", היא אומרת. "אנחנו עדיין פה, נושקים ל־50 מכל מיני כיוונים, גם לנו מגיע להשמיע את קולנו ולכתוב על עצמנו".
הפעם כתבת על דמויות שהן לא את. אימצת נקודות מבט של אחרים לגמרי, מלבד דמות אחת שחוזרת בכל הסיפורים וקוראים לה ויטה.
"כולם במובהק לא אני. ויטה היא אלטר אגו, מין מעשה סלינג'רי כזה של משפחת גלאס, הם תמיד יצוצו, גם היא צצה בכל סיפור. יש בזה משהו משחרר, להתבונן בצורה יותר מעמיקה ולא שיפוטית באנשים אחרים".
הספר הזה יכול להצטרף למדף קטן שהולך ונבנה בספרות הישראלית - רומנים שמתארים חיי עבודה, משרד, הייטק. כתבו על זה שחר קמיניץ, תהילה חכימי, אריה צ'רניאק.
"ההייטק שאני מתארת הוא שונה. הייטק זה עולם שיש בו הרבה תחומים וגוונים והסתעפויות, זה כמו להגיד רופא או עורך דין, זה אינסופי. רופא משפחה הוא לא מנתח בכיר בבית חולים מרכזי, סנגור ציבורי זה לא עורך דין שעוסק בייעוץ משפטי לממשלה. ההייטק זה עולם שקיים 40-30 שנה והוא חייב להיכתב. אי אפשר לכתוב רק על אדריכלים או רופאים. אני ספציפית באה מעולם החומרה, לא התוכנה, וההתנהלות אחרת. חברות חומרה, לפחות אלה שאני מכירה, מתנהלות בצורה הרבה יותר צנועה. אני קוראת לנו 'הפועלים המודרניים', אין שם זוהר, אנחנו מתעסקים בברזלים".
את מתארת את ההיררכיות בחברת ההייטק, מי יושב באופן ספייס, מי חולק משרד, למי יש משרד, ובאיזו קומה.
"איפה שיש בני אדם יש היררכיות. גם בחברה קומוניסטית יש היררכיות, שלא יספרו סיפורים".
בנובלה השנייה בספר מופיע לרגע פסלו של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב בקייב, אוקראינה. במציאות הפסל הורד מהמרחב הציבורי בקייב לפני כמה שבועות, למגינת ליבה של קוגן. "אין לי מילים לתאר את מה שקורה באוקראינה, את הצער הזה. מאוד מצער אותי שהורידו את הפסלים של בולגקוב ושל המשוררת הרוסייה אנה אחמטובה. השנאה התרבותית הקשה כלפי הרוסים שנזרעה עכשיו לא תתפוגג מהר. אני לא מוכנה לאמירות האלה שמשמיעים כל מיני חוגים על הרוסית או העברית כשפת הרצח. צרפתית ואנגלית גם הן שפות רצח אפילו יותר גדולות, ועל הלטינית אני כבר לא מדברת. שפות הן כלי, הן יכולות להיות כלי של רצח והן יכולות להיות להיות כלי של בריאת יופי. אני לא חושבת שנבל זה או אחר ישלול ממני את השפות שלי, שעבדתי קשה בשביל למשול בהן. אף אחד בעולם הזה לא יוכל לקחת ממני שום דבר שקשור לשפה, לספרות, לכתיבה, לתרגום. כי לקבל את זה זו כניעה".
זה מאוד מרענן ומעשיר שאת מביאה לספרות הישראלית את העושר של התרבות האירופית, ואת היופי הנשכח של השפה העברית.
"זה לא שאני מביאה את זה, זה בא איתי. תחשבי שאצל עגנון יש את התלמוד וחז"ל וכל ארון הספרים היהודי, זה מאוד עשיר. לי, לצערי, אין ארון ספרים יהודי, אבל יש לי ארון אחר, כל אחד מביא את הארון שלו".
