"הגיע הזמן שהציבור הדתי יתפלש בחומר"
מציורים של נערי גבעות חשופי חזה על כדי חרס יווניים ועד תפילין מצופות באבני סברובסקי - האמן הדתי דידי כליפה, שגדל בדרום הר חברון, משלב קדושה וזוהר בלי לפחד ובלי להתנצל. עם תערוכת יחיד במוזיאון עין חרוד ועבודות באוסף מוזיאון תל אביב הוא מאתגר את הממסד הדתי והאמנותי כאחד
״המקום של של היופי באמנות היהודית דורש תיקון", אומר האמן דידי כליפה על "אקרופוליס", תערוכת היחיד שלו במשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד שנפתחה השבוע, באוצרות אבי לובין, האוצר הראשי של המוזיאון.
בגיל 30, לאחר סדרת רכישות של עבודותיו עבור מוזיאון תל אביב ותערוכה מוזיאלית ראשונה, כליפה הוא מהקולות הבלתי שגרתיים באמנות העכשווית ואחד המגוונים שבהם. הוא אמן דתי שחי עם אשתו ובתו בירושלים, ומלמד אמנות בתיכון הדתי "פלך" לבנות בתל אביב. כמי שנולד במושב בית יתיר בדרום הר חברון, למד בישיבות ולאחר מכן בבית הספר הדתי לאמנות "בפרדס", כליפה יוצר חיבורים בלתי שגרתיים בין יהדות וקדושה ובין עיצוב, אופנה, גבריות וזוהר.
בעבר הציג כליפה בתי תפילין מעוטרים באבני סברובסקי, ותצלומי חרדים לצד בריכות בווילות של האלפיון העליון. אבל התערוכה הנוכחית, שישה כלי חרס מצוירים בעקבות כדים יווניים קלאסיים מהמאה החמישית לפני הספירה, מזקקת את הסתירות הרבות המרכיבות אותו ועבודותיו.
אפודים ודמיאן הירסט
״הרצון שלי הוא להחזיר את היהדות אל החומר, ולעסוק בדימויים דתיים יהודיים ובאסתטיקה בלי לפחד ובלי להתנצל״, מסביר כליפה בראיון. ואכן, את ששת הכדים שמעוטרים בסגנון ה”דמויות באדום” - משיאי האמנות הקלאסית - מאכלסים קנטאורים שבגרסה שלו הם נערי גבעות פראיים ועירומים למחצה, עם כיפות ופאות לחיים מסולסלות. ״הם שורפים, תולשים ועוקרים עצי זית או משתתפים במשתה יין דמיוני שדווקא לא קשור אליהם במציאות. ואילו בכדים אחרים הם נראים רצים לעבר המאחז המפורק שלהם, אבל הם גם לומדים תורה, מתפללים או רועים צאן. ולמרות שלא כיוונתי במיוחד לשם, יש להם גם הקשר מיני, כיוון שהם מוצגים בפלג גוף עליון חשוף וגברי מאוד".
אלו עבודות מאוד עכשוויות שמשלבות יהדות עם עולם אלילי קדום. איך הגעת לאמנות כזו?
״החשיפה שלי לאמנות קרתה בשלב מאד מאוחר, בגיל 20. אבל תמיד אהבתי לצייר ובגן כשכולם היו יוצאים לשחק בחצר, הייתי נשאר עם הסייעת ומצייר בלי סוף על ניירות. בשלבים הראשונים של לימודי האמנות מצאתי את עצמי כל הזמן מנסה לתווך ולהסביר לחברים ולמשפחה מה אני עושה, כי תמיד חזרה השאלה ׳למה התכוונת כאן ומה זה אומר׳.
2 צפייה בגלריה
בתי תפילין מעוטרים באבני סברובסקי. "התפיסה שהיהדות אוסרת לעשות פסלים ותמונות היא מיושנת ולא רלוונטית. אנחנו בעידן אחר"
(צילום: באדיבות האמן)
“רק אחרי התיכון, בישיבה בחברון הבנתי שיש לי את הכלי הזה, את היכולת הטכנית לצייר, והתחלתי לתהות איך אני מביע את עצמי ברמה הרעיונית, ואיך זה לא נשאר רק בגדר ציור יפה. התחלתי בהתנסויות בוסריות באמנות סימבולית - ציורים של האפוד והחושן של הכוהן הגדול ואפוד צה״לי עם נקודות כמו אצל דמיאן הירסט - איזשהו דיבור על השירות הצבאי מול השירות הרוחני.
"הרבה זמן הייתי אוטודידקט, ולמדתי ציור בעיקר דרך קבוצות פייסבוק. כך הגעתי לאמן מיכאל חלאק (אמן פלסטיני־נוצרי היפר־ריאליסט מחיפה, בעל קריירה בינלאומית, י״ש). כתבתי לו שאני מאוד אוהב את עבודותיו ואשמח לשאול אותו על ציור, ואיך הוא פותר דברים. להפתעתי הוא ענה לי בנדיבות ובפירוט, והמשכנו להתכתב מתוך המון רצון שלו לעזור לי, גם דרך סרטונים טכניים על ציור שהוא שלח לי. התייעצתי עם ראש הישיבה אם זה נכון עבורי ללכת ללמוד ב׳פרדס׳ (בית הספר הדתי לאמנות, שפעל עשור ונסגר ב־2022, י"ש), והוא ממש דרבן אותי ללכת על זה".
איך התייחסו לכך במשפחה, כשהתברר שאתה הופך לאמן?
"זה תמיד מפתיע אותי עד כמה למרות שהאמנות היתה זרה להורים שלי, הם תמכו בי מהרגע הראשון, במימון של רוב הלימודים, בהגעה לתערוכות, וגם סתם השוויצו בווטסאפ לחברים. זה באמת לא מובן מאליו ומשמח. מובן שהם גם שיתפו אותי בחששות שלהם כיצד להתפרנס מאמנות, והיה להם חשוב שאלמד מקצוע. אבל האסימון נפל להם רק בפתיחה של ׳צבע טרי׳ ב־2024, כשהם ראו את שטף המבקרים והתגובות שהיו ביריד".
עולם האמנות בישראל ברובו המכריע חילוני. הם לא חששו שתתערה בו יותר מדי?
"נראה לי שהם סומכים עליי ויודעים שיש לי את היושרה והאמונה שלי. בסופו של דבר, רוב הנושאים שאני עוסק בהם הם דתיים. אם זה היה אחרת אולי זה היה מערער אותם, אבל אני מביא את הערכים והתפיסות הדתיות שלי אל תוך האמנות, והם רואים את זה קצת כביטוי לחינוך שהיה בבית”.
עבודת הכוהן הגדול כפרפורמנס
"את הכדים התחלתי ליצור בתקופה שהייתי עסוק בנושאים מיתולוגיים, וכמו תמיד, בחיבורים בין תרבויות ואסתטיקות שונות. אני עושה הרבה את הערבוב הזה בין עולמות, שמעניין אותי ויזואלית ומחשבתית. נעזרתי באמנית הקרמיקה נועה פלאט, בפתרונות טכניים מודרניים על מנת שייראו בסגנון היווני הקלאסי, כי הטכניקה המסורתית דורשת ידע וזמן מורכבים מדי. הגעתי לחיבור בין הדמויות בכדים היווניים ובין נערי הגבעות. באופן אישי אמנם לא גדלתי איתם או הכרתי מישהו מהם, אבל חייתי באזורים האלה והייתי רואה אותם בצמתים תופסים טרמפים. הרגשתי שאני שצריך להבין מה קורה איתם, והתחלתי לראות תחקירים על נוער הגבעות, מה הם עושים, מה סדר היום שלהם, ואיך הם מוצגים בתקשורת".
הם נתפסים כמי שבמקום לעבוד או ללמוד עסוקים בוונדליזם, בהתחככות עם החוק ובלמרר את חיי הערבים תושבי השטחים.
"זה נכון, אבל למרות זאת מי שגר ביישובי יהודה ושומרון הם אנשים שמשלמים מסים, הולכים לצבא ועובדים בעבודות מכובדות. נערי הגבעות הם השוליים של החברה הדתית־לאומית המתנחלית, וכמו שבעבודות שלי יש ממד ביקורתי, גם בציבור שלנו יש עליהם הרבה פעמים ביקורת. הסדרה הזו יצאה דווקא מתוך הנטייה התקשורתית להכליל, הרי הרבה פעמים נאמר בחדשות ׳אלימות המתנחלים׳ בזמן שההורים שלי מאוד מאוד רחוקים מהתנהגויות כאלה. לכן עניין אותי לעסוק בקיצון הזה, בהכללה של ציבור שלם, להקצין בכדים את הפראיות שלהם באמצעות הקנטאורים המיתולוגיים המופרעים וחסרי המעצורים.
רוב החבר׳ה שעושים שם את הרעש הם באמת צעירים רווקים שמסתובבים יחד באזורים שאין בהם חוק וסדר. התלבטתי אם לצייר אותם לבושים ועם ציציות, אבל הרגשתי שזה הרבה יותר מחזק את הקנטאוריות שלהם כשהם חשופי חזה, ולא סתם - הם נראים כאילו הם מתאמנים חמש פעמים בשבוע".
מה לגבי האיסור הידוע ביהדות על עשיית פסל וכל תמונה?
"זו קונספציה מאוד מיושנת ולא רלוונטית לאמנות. כל האיסורים האלו לא נכונים ואין שום איסור לעשות פסל - אלא רק להפוך פסל לאלוהים, וזו הבעיה. אני חושב שבמציאות של העידן המודרני אין חשש שאנשים יעבדו אלילים, יעשו פסלים וישתחוו להם. אנחנו לא בציר הזמן הזה. אין בעיה ליצור תמונות ופסלים, בטח אם המסר שלהם אוהב את היהדות, את אלוקים, מעצים את העולם הזה ומפתח ומאתגר אותו מחשבתית.
“בסופו של דבר, היהדות יודעת שהיא גם הדת של החומר, ספרי התורה עשויים מעור של בהמה, והקידוש הוא על גביע יין מכסף. הכל שזור בה בחומר. אתה לא יכול להתקדם ולעבוד את אלוקים אם אתה לא מתעסק בחומר. לאמנות הישראלית החילונית אני אומר שהגיע הזמן שתקבל קצת זרם של דימויים דתיים. ולציבור הדתי, שהאמנות עוד זרה לו והוא עוד מגמגם שם - שהגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהתחיל להתפלש בחומר.
התפיסה ביהדות שאסתטיקת הגוף היא דבר מסוכן היא תפיסה גלותית. אל המכנה המשותף הרחב של היופי כולם מתחברים וכולם נמשכים, ויופי יכול להיות חוויה רוחנית כשלעצמו. לא מזמן היה לי איזה שיח עם חבר על כך שעבודת הכוהן הגדול ביום כיפור, שעם ישראל כולו עולה ומתבונן בו, היא מעין פרפורמנס".
