מסכמים את תשפ"ה: 11 אמנים בוחרים את היצירות שהשפיעו עליהם השנה
שחקנים, סופרים, מוזיקאים ואנשי תרבות בוחרים את יצירת האמנות הישראלית שהכי השפיעה עליהם השנה. פרויקט מיוחד
הקומיקאי והשחקן רועי בר נתן בוחר במופע של הכבש הששה עשר
"להיאחז ב'כבשים' כדי לא לשקוע"
הכבש הששה עשר, מתנת גן העדן שהעניקו לנו יהונתן גפן ויוני רכטר, עלו שוב יחד על הבמה אחרי כמעט חמישה עשורים. הכריזמה נוזלת מגידי גוב, והווירטואוזיות מדויד ברוזה, יהודית רביץ מזכירה לנו מה זאת זמרת־על גם אחרי שמונה שנות תנומה בימתית, ורכטר הוא מגדלור של רצינות וכוונה, הווילי וונקה של ׳הכבש׳. זה מופע מלוטש ויש בו מחויבות לכל פרט, טונות של כישרון על במה אחת.
11 צפייה בגלריה
רועי בר נתן (מימין) והמופע של הכבש הששה עשר. "הכבשים לא מתחרים באף אחד, הם יחידה מחוץ לזמן"
(צילומים: גבריאל בהרליה יח"צ)
הכבשים לא מתחרים באף אחד, הם יחידה מחוץ לזמן. השירים שלהם רקומים לנו על העצמות. החלק הראשון של המופע משגר במופלאוּת את כל החומר המקורי של האלבום ההוא, בחלק השני מגיעה תצוגת להיטים אדירה שמוביל כל אחד בתורו, כשהשאר מצטרפים באגביות ובהרמוניות קוליות מושלמות. אלו שעתיים שהן לא נוסטלגיה, הן המעקה שאנחנו אוחזים בו כדי לא לשקוע בתוך התוהו ובוהו שלנו פה.
המחזאי והבמאי יהושע סובול בוחר בתערוכה ״הכפר האולימפי״ של רותי הלביץ כהן
"שבירת טאבו נוכח הפשיזם המחודש"
תערוכת ציוריה של הלביץ המוצגת במוזיאון רמת גן מבטאת את הניגוד הדרמטי בין חירות לדיכוי. היא מציגה סדרת ציורים שבוצעו על רקע צילומי ענק של הכפר האולימפי שנבנה לקראת האולימפיאדה שהתקיימה ב־1936 בברלין, בירת גרמניה הנאצית. הלביץ מציירת בצבעים חמים עירום נשי חופשי ונועז על גבי צילומי גברים בשחור־לבן מהצמרת הנאצית חנוטים בחליפות, וצילומי ספורטאים הצועדים בסך.
11 צפייה בגלריה
יהושע סובול לצד ציור מהתערוכה של רותי הלביץ כהן. "עירום נשי חופשי ונועז"
(צילומים: יובל חן)
ביצוע הציורים השוקקים מיניות נשית חופשית מתפרצת על גבי הצילומים האיקוניים ברוח הפשיזם של שנות ה־30 יוצר תחושה חזקה של שבירת טאבו וחילול פולחן. היצירה מקבלת משמעות מיוחדת דווקא בימינו, כשרוח הרפאים של הפשיזם שבה ומופיעה ברחבי העולם וזורעת שנאה בין עמים ומיעוטים אתניים, כשאנו חווים מקרוב את הרס התרבות הדמוקרטית, והשתלטות פשיזם מחודש על חורבות הדמוקרטיה הליברלית.
הבמאית תום נשר בוחרת במופע ובאלבום של נונו
"רקדתי ובכיתי באופן הכי ישראלי שיש"
להיות בהופעה של נונו ב־2025 זו חוויה מטלטלת ומרוממת בו־זמנית. יש בכתיבה שלה קריצה שובבה למורשת הישראלית ההומוריסטית של כוורת, עטופה בהפקה אלקטרונית שמרגישה כמו מופע של צ׳ארלי XCX. האלבום החדש שלה נוגע ברגישות בכאב של להיות צעיר ישראלי היום. שורות כמו “תנו לי ביטחון שב־33 דקות הבאות לא יקרו אסונות” מושרות באנרגיה מתפרצת שמצליחה להפוך חרדה לשיר קצבי, וחשש יומיומי לפסקול שמרגיש כמו קול של דור. בהופעה הזו רקדתי ובכיתי, וזה הרגיש לי הכי ישראלי שיש: הצורך לצחוק ולרקוד גם כשקשה, אבל גם לומר את האמת הכואבת, לדבר על השבר והצורך בהחלמה. הקהל מבקש בצעקה ״לוותר על הכל״ רק כדי ״לישון בלי פחד״, ונונו מראה שאפשר לבקש את הכי אנושי ופשוט - רגע של שלווה, ובאותה נשימה להרים את הבארבי על הרגליים.
11 צפייה בגלריה
הבמאית תום נשר בוחרת במופע ובאלבום של נונו "רקדתי ובכיתי באופן הכי ישראלי שיש"
(צילומים: איריס נשר שחר ארביב)
המאייר והקומיקסאי זאב אנגלמאייר בוחר בפסיפס של אורן פישר
"עבודת נמלים משוגעות"
הפסיפס "תל אביב אהובתי", של האמן אורן פישר, בפארק המסילה, הוא עולם ומלואו. כל ההיסטוריה של תל אביב, הכל שם: רצח רבין, רצח ארלוזורוב, הדרבי בבלומפילד, המזרקה של אגם, יונים ענקיות. אורן הדביק אבן לאבן, עבודת נמלים משוגעות הוא עשה שם, שלושה חודשים הוא עמד על מנוף, קרוב לשמש, וטיקטק את הפסיפס כאילו נולד בפומפיי. הפך חתיכות אריחים, שברי בקבוקים, וחומרים ממוחזרים מצ׳וקמקים ליצירת מופת שאי אפשר להתעלם ממנה. כאילו מייקל אנג'לו היה מחליט בוקר אחד ליצור משהו ענק שיישאר לנצח, רק שקוראים לו הפעם אורן פישר, ואצל אורן היצירה לא רק מהממת, היא גם מצחיקה. אני מצדיע לו על האומץ, הכישרון וכאבי הגב שהיו לו בדרך. וגילוי נאות: גם שושקה מופיעה בקטנה בפסיפס, מפגינה בעירום, עשויה משברי חרסינה ורודים.
11 צפייה בגלריה
המאייר והקומיקסאי זאב אנגלמאייר בוחר בפסיפס של אורן פישר
"עבודת נמלים משוגעות"
(צילומים: לו אוסטרינסקי רוני קאופמן)
השחקנית דאנה איבגי בוחרת בסטנד־אפ של אודי כגן
"לא מחויב לכלום פרט ללב"
שום דבר לא הכין אותי לחוויה שחוויתי במופע של אודי כגן, זו מבחינתי החוויה התיאטרלית הכי חזקה שהיתה לי השנה. כגן מקבל את הקהל בשילוב של נינוחות וכריזמה, כאילו נכנסנו לו לסלון והוא מארח אותנו בנעלי בית, ומצד שני באנרגיה שיכולה להעיף גם את קיסריה. טווח הנושאים נע מהמטופש ועד להכי עמוק, פילוסופי, ולכאב הכי חשוף. זה סטנד־אפ? זה מופע מוזיקלי? אודי ודנה (פוליג, כותבת עם כגן – מנ"ש) לא מחויבים לכלום חוץ מללב, ומבחינתי זה מה שתיאטרון צריך להיות: חי כאן ועכשיו, שם אותנו על קצה הכיסא בציפייה לרגע הבא, נותן לנו מראה חסרת פשרות, השראה, חמלה, הקלה, מועקה, ובעיקר תחושה של דבר חד־פעמי שקורה עכשיו מולנו, וכל זה באיש אחד, מיקרופון ופסנתר.
11 צפייה בגלריה
השחקנית דאנה איבגי בוחרת בסטנד־אפ של אודי כגן "לא מחויב לכלום פרט ללב"
(צילומים: אלה ברק תמי בר ישי)
השחקנית נעמי לבוב בוחרת בסרט "חמצן"
"קדושת החיים מעל לכל"
״חמצן״ הוא יצירה פיוטית ורגישה שנטעלי בראון כתבה וביימה ביד אמן, כמו ציור, במשיכות מכחול עדינות, ועם זאת חדות וברורות. יש בו את כל האלמנטים שהופכים אותו ליצירת אמנות: דאנה איבגי - המשחק שלה מופלא, היא אחת בדור. לצידה משחקים בן סולטן הנהדר כל כך, מארק רוזנבאום, רומי אבירם ונורית גלרון. יחד עם הפסקול, הצילום והעריכה, הכל משתלב תחת ידיה המיומנות של נטעלי. זה סרט על אם חד־הורית שיוצאת להציל את בנה משדה הקרב. הוא מדגיש את מה שלעתים שוכחים: תמיד יש בחירה, גם כשנדמה לנו שאין, והכוח האימהי הוא עוצמה מחברת, מצילה ומרפאת. התקופה הנוכחית רק מחריפה את חוויית הצפייה, אבל נדמה לי שהסרט היה מהדהד בי בכל זמן. זה קול חשוב שיש להשמיע אותו שוב ושוב: קדושת החיים ואנושיות מעל לכל. כל אם תמצא בו את עצמה, וכולנו נרוויח אם ניתן לו להישמע.
11 צפייה בגלריה
השחקנית נעמי לבוב בוחרת בסרט "חמצן". "קדושת החיים מעל לכל"
(צילומים: רפאל שחרי איתי מרום)
הבמאי והמחזאי מאור זגורי בוחר בהצגה "הלב הנורמלי"
"חד־קרן מקורי"
לפני כחודש הזמין אותי עידו קולטון, תלמיד עבר שלי, להצגה שביים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ״הלב הנורמלי״ - מחזה ניו־יורקי על האייטיז וגילויי האיידס הראשונים בקהילה הגאה. זאת היתה פיסת תיאטרון ייחודית, בוטה וחברתית. שילוב מרהיב של ז׳אנרים, שפות וסטייל. חד־קרן מקורי שרק תהליך חקר אמיתי יכול היה להוליד. כמוני, קולטון הצמיח את כנפיו בסמינר הקיבוצים בתקופת כהונתו של איציק ויינגרטן, מורנו ורבנו. יחד עם קאסט השחקנים האדיר מהסטודיו של יורם - אריות שפתחו להם את הכלוב בשנה ג', והם יצאו לטרוף את הקלפים ואת הקהל, במסירות מלאה ליצירה וליוצר. ניכר היה שהטנגו בין השחקנים לבמאי מופלא ומדויק. אומרים שיצירה יוצאת כמו היוצר שלה, אז עידו הוא במאי מבריק, שאפתן, משוכלל, רגיש ונועז. התיאטרון הרפרטוארי צריך לחטוף אותו אל שורותיו, ואתמול.
11 צפייה בגלריה
הבמאי והמחזאי מאור זגורי בוחר בהצגה "הלב הנורמלי". "חד־קרן מקורי"
(צילומים: יובל חן רדי רובינשטיין)
המוזיקאי והשחקן ניר כנען בוחר באלבום "לי עוד יש ים בתוכי" של יוגב גלוסמן
"איפשר לי סוף סוף לנשום"
"לי עוד יש ים בתוכי" נחת ברכות אל תוך מציאות עקובה מדם. כבר בהאזנה הראשונה צללתי לתוכו והרגשתי שאני מצליח סוף סוף לנשום, וגם להתבונן מחדש בהרבה מהדברים שאנחנו עוברים כאן. כל שיר באלבום מושר על ידי זמר או זמרת אחרת (כמו אביתר בנאי, נינט טייב, רותם בר־אור ועוד), וכך הוא מקבל חיים חדשים, והאלבום השלם מרגיש כמו סיפור של קהילה. ועדיין, ההפקה והכתיבה הייחודיים של יוגב משאירים אותו נוכח לחלוטין. במיוחד תפס את לבי השיר "חוף מבטחים" בביצועה של נינט טייב. המאבק לזכור שגם "כשאש גדולה מתקרבת" יש בתוכנו ים - אמנות, יצירה, עומק, חיים. בצל המלחמה והכאוס, השירים האלו עזרו לי כאמן להרגיש שעל אף חוסר האונים העצום, יש בי עדיין כוח ליצור ולחיות.
11 צפייה בגלריה
המוזיקאי והשחקן ניר כנען בוחר באלבום "לי עוד יש ים בתוכי"
של יוגב גלוסמן. "איפשר לי סוף סוף לנשום"
(צילומים: עמית בן נון TALOOSH STUDIO)
השחקנית והקומיקאית אורנה בנאי בוחרת בהצגה ״ציפורלה לילדים״
“התחברתי לילדה שבתוכי"
ראיתי את ״ציפורלה לילדים״ פעמיים: פעם אחת עם חברה טובה ובפעם השנייה עם עדי בת הזוג שלי ובנה בן ה־8. בשתי הפעמים נרשמה הנאה עצומה גם אצל הנשים וגם אצל הטף. ההצגה חיברה אותי לילדה שבתוכי וגם לאמא שאני. כאורנה הילדה הרגשתי הזדהות עם תכנים שנוגעים בשמחה וחופש נטול עכבות, ומצד שני התרגשות ודמעות בשירים ובמערכונים שנגעו ברגישות בבדידות ובדימוי עצמי נמוך. כאמא הרגשתי אהבה וחיבור אינסופי לילדים שלי. ההפקה, התפאורה והבימוי מושקעים, והשחקנים מפוצצים בכישרון, מלאים אנרגיה ועושים חשק לרוץ לחבק אותם, ולהודות להם על שעה וקצת של שמחה בלב וחום אנושי.
11 צפייה בגלריה
השחקנית והקומיקאית אורנה בנאי בוחרת בהצגה ״ציפורלה לילדים״. “התחברתי לילדה שבתוכי"
(צילומים: שי פרנקו עמית אחאבן)
הסופר אתגר קרת בוחר בשיר “השבר הסורי אפריקאי” של גון בן ארי
“לוכד את המציאות ההזויה"
בין כל השירים העבריים ששמעתי בשנה האחרונה, שירם של גון בן ארי ומקהלת הזולת ״השבר הסורי אפריקאי״ הרגיש הכי קרוב למציאות המופרכת שבה אנו חיים. בזמן ש״חרבו דרבו״ ו״עוד יותר טוב״, שירי המלחמה שלא הפסיקו להיטחן ברדיו, נשמעו כמו הדחקה אלימה ומשיחית של המציאות ההזויה, בן ארי מודה בכל מה שאנחנו נוהגים להסתיר: בבלבול ובאותה תחושה מייאשת שהפסקנו להבין את המציאות התזזיתית סביבנו, כשגם אלו שאמורים לשלוט בה, לא באמת יודעים לאן הטרלול הזה מוביל.
11 צפייה בגלריה
הסופר אתגר קרת בוחר בשיר “השבר הסורי אפריקאי” של גון בן ארי “לוכד את המציאות ההזויה"
(צילומים: ריאן פרויס ירדן רוקח)
קשה לכתוב שיר שלוכד את רוח הזמן, במיוחד כשהזמנים עצמם עמומים ולא ברורים, אבל בן ארי מצליח, בלי שום התנצלות, לשתף ברצף אסוציאציות שלוקח את המאזין לדיסאוריינטציה ולתחושת הזילות שמלווה את התקופה. ״אין רב־חובל בחדר, קרא למלח שיכור, קשור לו את העיניים, תן לו דרבוק והגה. הוא חי עם זה טוב״. אנחנו אולי קצת פחות…
האמנית רות פתיר בוחרת בתערוכה "בס בבלון" של יונתן עומר מזרחי
"וידאו ארט סוריאליסטי בין העוטף לגבול תאילנד לאוס. יצאתי בדמעות"
יש לי אינסוף ציפיות מאמנות: שתהיה מודעת לעצמה, ביקורתית, נאמנה לזמן ולרגע בו נעשתה אבל גם מחוץ לזמן הזה, שתנחם אותי, תבלבל, תכעיס ותרגש אותי. זה מה שהרגשתי כשצפיתי בתערוכת היחיד של יונתן עומר מזרחי ״בס בבלון״ באוצרות אודי אדלמן במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, ממנה יצאתי בדמעות. כבר כמה שנים שעומר מזרחי מתעד את עובדי האדמה התאילנדים המגינים עלינו בגופם בעוטף, הם שהחליפו את העזתים שהחליפו את הישראלים. התאילנדים בעוטף חיים חיים מקבילים בתוך מציאות פוליטית מסוכנת ומחורבנת, שום דבר לא יכל להכין אותם לשביעי באוקטובר, וספק אם הם בכלל הבינו את גודל הסכנה שהסמיכות לגבול מייצרת.
התערוכה נוצרה מתוך חומרים ישנים וחדשים שצולמו בתקופה שבה המוזות בעיקר רוצות דווקא לשתוק, ויש בהם אלמנטים מהקולנוע של הבמאים אפיצ'טפונג ויראסתקול וג'ושוע אופנהיימר המצוינים, שנותנים לשחקנים להיות גם לפעמים הבמאים. זהו וידאו ארט דוקומנטרי סוריאליסטי שזז בין העוטף לגבול תאילנד לאוס. ברגע מתמשך אנו מתלווים לארון גופתו של אחד מ-46 העובדים התאילנדים שנהרגו ב-7.10 במסע החזרה הביתה, ושומעים מאחותו על הרגע בו הרגישה את הרוח שלו עוזבת את הגוף, ואחר כך אנחנו מביטים בשקט של הגבול הימי והמסוכסך שבין תאילנד ללאוס. כאן נשברתי ובכיתי. שרשרת של שירי עבודה, פרי עטם של עובדי האדמה, אשר תורגמו לעברית מראים לנו את אותו אחר שאנחנו כל כך טובים בלשכוח. מזל גדול שיש לנו עדיין מקומות כמו המרכז לאמנות דיגיטלית שיודעים להביא אמנות כזו בזמנים כאלה.
