"זה האקט הפוליטי שלי עכשיו, בית הקפה"
הדוקומנטריסט הלוחמני רון כחלילי, אחד מנושאי הדגל של המאבק המזרחי בארץ, פתח לפני כשנה בית קפה ליד שוק הכרמל. "כשהגיעה המלחמה החלטתי לעזוב את התקשורת, לא יכולתי לשאת את זה". הלקוחות הלכו והתמעטו אבל כחלילי לא מוותר, וממשיך להפעיל את הקפה לבדו ולחלום שיהפוך למרכז תרבות אינטלקטואלי
"אני רוצה לעשות דברים נורמליים במקום לא נורמלי". רון כחלילי יושב בפתח בית הקפה שלו, סוחב עוד שאכטה מהסיגריה ועוד שלוק מהקפה ולא מפסיק לדבר. כחלילי הוא דמות מוכרת בציבוריות הישראלית כבר שנים רבות. איש תקשורת ותיק ורב־זכויות שברזומה שלו רשומות אינספור סדרות דוקומנטריות לוחמניות שלעתים עוררו דיונים עזים, כמו "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", "ים של דמעות" על תולדות הזמר המזרחי, ו"מלחמות היהודים" על יחסי דת ומדינה. "ב־4 באוקטובר, שלושה ימים לפני המלחמה, שודר הפרק האחרון של הסדרה האחרונה שלי 'קרועים' (על מזרחים שהשתכנזו – ח"ג). כשהגיעה המלחמה החלטתי לעזוב את התקשורת. לא יכולתי לשאת את זה", הוא אומר. אחר כך הוא ירכך את האמירה הזו.
כחלילי, מנושאי הדגל של המאבק המזרחי בארץ, בן 66, החל את דרכו בעיתון "על המשמר" וכתב ב"חדשות", "מוניטין", "הארץ" ועוד. הוא גם היה זמר (בלהקת פיקוד דרום), שחקן וכמובן עורך ובמאי של אינספור תוכניות וערוצי טלוויזיה במת"ב (חברת כבלים), טלעד, yes – שם הקים את הערוץ הים־תיכוני "בריזה", וזה רק על קצה המזלג.
2 צפייה בגלריה
הזמרת דקלה ב“קרועים” של כחלילי. הסדרה האחרונה שיצר לפני המלחמה, אז החליט לשנות כיוון
(צילום מסך: באדיבות רשת)
לפני קצת יותר משנה פתח בית קפה בקצה שוק הכרמל בתל אביב, מול גן הכובשים, תחת השם הלא שגרתי אך הצפוי מצידו "תת תרבות" (הכרמל 12). עכשיו הוא כבר קורא לו "קפה תרבות". הוא פתח אותו עם האמן יוסי אוחיון, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב חזותי בבצלאל וגם כוכב רשת בדף הפייסבוק החתרני שלו "מרוקו סכין", שפרש בינתיים.
קפה תרבות הוא עוף מוזר בנוף בתי הקפה שלנו. המקום נראה קצת כמו בר (רמז לתפקודו הקודם) ומתנהג יותר כמו סוג של מועדון חברים סגור. כחלילי, שמקבל בברכה כל אחד, ממחלקת העיתונים של ישראל היום ועד אמנים ואנשי רוח ובוהמה ותיקים, בוודאי לא יאהב את ההגדרה הזו. כשאני נקלע לשם אחרי ביקור מוקדם בשוק הכרמל הסמוך הקפה כמעט ריק, וכחלילי מודה שזה כנראה באשמתו כמי שלא ממש יודע לשווק את הקפה של עצמו, אף על פי שהחל את דרכו בעולם הפרסום בראשית חייו המקצועיים. גם הבחירה לפתוח מקום שכרוך בעבודה קשה וסיזיפית בגיל שבו אתה אמור לעצור ולנוח ולא לשטוף כלים ולסחוב סלים מהבוקר עד הלילה היא יוצאת דופן. כחלילי, אגב, מודה שבשלב מסוים זה גמר עליו והוא התמוטט.
"גדלתי בין הסירים"
הוא נולד במושב תאשור ליד נתיבות, והקשר שלו לאוכל התחיל בגיל צעיר מאוד. "גדלתי בין הסירים", הוא מספר. הוא בן לאמא בשלנית ממוצא מצרי, ג'ולי אוזון, שפתחה מסעדה בנווה צדק, אחר כך עברה לכרם התימנים ונסגרה קצת לפני הקורונה אחרי 21 שנה. מסעדת ג'ולי המופלאה היתה המסעדה המצרית היחידה בישראל. "אמא שלי מאוד רצתה שאמשיך את דרכה אבל אני לא רציתי", אומר כחלילי. "הייתי כבר בענייני קולנוע ואמרתי לה תעזבי אותי. אבל בישלתי את האוכל שלה: מלוחיה, סופריטו, כל הדברים האלה. יצא לי מעולה".
"למעשה הסיפור המשפחתי עם המסעדות לא התחיל עם אמא שלי אלא עם סבא שלי, שאול אוזון", הוא מגלה. "היה לו בית קפה בקהיר בשנות ה־20 של המאה ה־20. קראו לו קפה סרינה על שם סבתא שלי, קפה עם הופעות מוזיקה של יהודים וערבים, לבנטיני לגמרי. סבא שלי מצד אבא הקים עיתון קומוניסטי, הנה הקשר לתקשורת, הכל מסתדר".
גם כחלילי התכוון שהמקום שלו יהיה יותר מבית קפה. הוא חלם על מועדון תרבות, קצת כמו צוותא שבו עבד בנעוריו. בתחילת דרכו של הקפה אכן ארגן בו ערבי תרבות עם אורחים שמתאימים לאג'נדה שלו, כמו חברת הכנסת נעמה לזימי, העיתונאית ופעילת זכויות האדם ענת סרגוסטי ואחרים. הוא מקווה להחזיר אותם בהמשך.
הוא עולה רגע לקומה השנייה של הקפה שיש לה מרפסת שאפשר לראות ממנה חתיכת ים ויורד עם מאפין קישואים ומגש בראוניז חם נהדר מעשה ידיו. הוא נזכר איך החל לגבש את הזהות המזרחית שלו. זה היה בגיל 28 עת עבד במת"ב ונתקל לראשונה בקסטה של הזמר עופר לוי. "באתי מגלי צה"ל, לא היה מושג מי זה", הוא אומר. "התחקירנית הביאה לי קסטה שהיה כתוב עליה שהוא הקיסר של המוזיקה המזרחית, כי מלך כבר היה. הבאתי אותו לתוכנית של מיקי חיימוביץ'. למחרת היה תור של אנשים ליד האולפן שרצו לקנות את הקסטה שלו. פתאום הבנתי משהו, ככה בעצם נולד רון כחלילי המזרחי שאתה מכיר".
"יש כאלה שמפחדים ממני"
דמותו המזרחית־מיליטנטית של כחלילי, הדוקומנטריסט המתריס שהיה חבר בארגון הקשת המזרחית, אינה מסתדרת כלל עם האיש הרך והעדין הזה, נוסטלגיסט חסר תקנה שמתגעגע לתל אביב של פעם ולבתי הקפה הקלאסיים שלה, וכלל וכלל לא מי שאפשר לחשוב שיהיה, מזרחי כועס שלא מחבב אשכנזים. "זה חלקים ממני. אתה מצפה לדתי, ימני, פריפריה, שמרני. אין מופע מזרחי כמוני", הוא מסביר את הדיסוננס, "יש צורך בשוויון, אני הרגשתי לוחם חופש".
הדמות לא השתלטה על הבן אדם?
"לא. אלה המשקפיים שלי".
אתה לא יושב מולי ואומר לעצמך: "הוא בחור נחמד אבל הוא אשכנזי"?
"ממש לא. זו תופעה של שנות האלפיים שהגיעה עם אבישי בן חיים. הוא וגלית דיסטל־אטבריאן וכנרת בראשי וכל המזרחים המקצוענים האלה. אלה גומרים על המאבק המזרחי. אני מניח שיש כאלה שמפחדים ממני, הדעות שלי חדות. אם אני מעצבן מישהו זה על ה... שלי. בתוך כל העצבנות שלהם קרה להם משהו. הם כן קראו אותי".
2 צפייה בגלריה
"אבישי בן חיים (משמאל), גלית דיסטל־אטבריאן וכל המזרחים המקצוענים האלה גומרים על המאבק המזרחי"
(צילומים: הדר יואביאן, צילום מסך חדשות 13)
במלחמה מול איראן ביתו של כחלילי נפגע מההדף של הטיל שנפל לא רחוק ממנו. בית הקפה לא נפגע אומנם פיזית, אבל המלחמה המתארכת הלכה ונגסה בלקוחותיו ובכוחותיו של כחלילי שלפני פסח האחרון קרס פיזית וסגר לכמה שבועות. כשחזר, הוריד הילוך אבל הוא מסרב להיכנע. הוא כבר מביא קצת כסף מהבית כדי לקיים את המקום. "תמיד הייתי עקשן ותמיד הלכתי נגד הזרם", הוא אומר. "זה האקט הפוליטי שלי עכשיו, בית הקפה. אני בן 66. אין לי עוד הרבה חלומות להגשים. בגיל 60 גילו אצלי סרטן (מאז החלים – ח"ג), החלטתי להגשים את כל החלומות שלי. כתבתי רומן ומחזה. ועכשיו בית הקפה".
הוא גם מודה ביושר שאם תגיע הצעה לסדרה מעניינת, הוא לא יסרב. בינתיים כל מה שהציעו לו הן סדרות הנצחה בעקבות 7 באוקטובר שהוא לא מעוניין לעשות. ההצעה שלו לסדרה על "עלייתו ועלייתו של הימין בישראל" נדחתה על ידי כל הערוצים. הוא הוציא רומן ביכורים בשם "שאול" בהוצאת כתר וכותב מחזה שמתרחש בבית קפה.
אתה עדיין נהנה?
"יש ימים שכן ויש ימים שלא. מאז שהתחילה מלחמת איראן אני קצת יותר סקפטי".
