המסע הארוך של בוב וויר הסתיים: פרידה מהחבר האחרון בגרייטפול דד
אחרי מותו של מנהיג הגרייטפול דד ג'רי גרסיה, בוב וויר יצא מהצל של הזמר והגיטריסט ולקח את תפקיד משמר המורשת של הלהקה שהמציאה את הרוק הפסיכדלי. אחרי פירוק הלהקה הוא המשיך להופיע עם שיריה, הוביל הרכבי הופעות ואף הקליט בשנים האחרונות אלבום סולו ראשון מאז הסבנטיז. "אני חושב שאנשים ימשיכו להקשיב למוזיקה של גרייטפול דד ב־300 השנים הבאות", אמר על התרבות הייחודית שנוצרה סביב הדד
הגיטריסט והזמר בוב וויר, ממייסדי להקת גרייטפול דד, מת בסוף השבוע בגיל 78 מסיבוכים של מחלת הסרטן. יחד עם חברו ללהקה, הגיטריסט הווירטואוז ג'רי גרסיה שמת ב־1995, וויר הוביל את הלהקה במשך 30 שנה וכתב ושר רבים מהשירים המוכרים ביותר שלה. הנגינה שלו, שעטפה את התווים המלודיים של גרסיה באקורדים לא שגרתיים והזכירה את האופן שבו פסנתרני ג'ז משתמשים בידם השמאלית, לא רק שגרמה לאינדיפנדנט הבריטי להגדיר אותו כנגן גיטרת הקצב הטוב בהיסטוריה של הרוקנרול, אלא גם היתה במידה רבה אחראית לסאונד הפסיכדלי הייחודי של הדד.
בשנים שחלפו מאז התפרקות גרייטפול דד לאחר מותו של גרסיה, וויר היה הכוח שהניע את שימור והרחבת המורשת המוזיקלית והתרבותית של הלהקה. הוא הופיע ללא הרף עם הרכבים משתנים שניגנו חלק מהרפרטואר של הדד, דרבן את שאר חברי הלהקה החיים להופיע יחד, וניגן והופיע עם אינספור מוזיקאים אחרים שראו בו אגדה חיה ומקור להשראה - לפעמים מול קהל של מאות אלפים ולעתים מול עשרות בודדות בבר סמוך לביתו בקליפורניה. "יכול להיות שאני האדם שעמד עם גיטרה על במה ושר מול קהל יותר מכל אחד אחר אי פעם", הוא אמר על עצמו ב־2017 בסרט הדוקומנטרי הביוגרפי על אודותיו, The Other One: The Long Strange Trip of Bob Weir. באוגוסט, חודש לאחר שמחלתו אובחנה, הוא הופיע בפעם האחרונה בפני כ־180 אלף איש במסגרת חגיגות 60 שנה לייסוד הגרייטפול דד שהתקיימו בפארק גולדן גייט בסן פרנסיסקו.
החבר האחר בגרייטפול דד
וויר נולד באוקטובר 1947 כבנם הלא רצוי של תלמידת קולג' וקצין נשוי בחיל האוויר האמריקאי ונמסר לאימוץ עם לידתו. הוא גודל על ידי הורים אוהבים בפרבר אמיד של פאלו אלטו הסמוכה לסן פרנסיסקו אבל סבל מדיסלקציה לא מאובחנת שגרמה לו להיזרק שוב ושוב מבתי ספר. הנגינה, הוא העיד שנים מאוחר יותר, הפכה בשנות ההתבגרות המוקדמות שלו לעוגן מרכזי בחייו ולתחום היחיד שבו הוא הרגיש שהוא מצליח להצטיין.
כנער צעיר, וויר התעניין בעיקר במוסיקת פולק. לאחר מפגש מקרי עם גרסיה, שלקראת אמצע שנות השישים כבר החל להתבלט באזור סן פרנסיסקו כגיטריסט ונגן בנג'ו מחונן, השניים הקימו עם הקלידן והזמר רון מקרנן להקת פולק שניגנה בעיקר סטנדרטים. הלהקה קצרת הימים עם השם הלא קומוניקטיבי Mother McCree's Uptown Jug Champions לא הצליחה במיוחד, אבל היא נתנה לשלושת החברים בה את השיעורים המשמעותיים הראשונים שלהם בהקשבה ובאלתור - הרעיונות שבבסיס המוזיקה והפילוסופיה שליוו אותם בהמשך דרכם.
המשיכה של המוזיקאים הצעירים לגיבורי תרבות הביט באזור חשפה אותם גם לעולם הפסיכדלי החדש שהחל להיווצר באזור סן פרנסיסקו. ניסויים ב־LSD שה־CIA ערך באותה תקופה משכו אליהם סטודנטים שסיפרו זה לזה על החוויה הייחודית, וכשהחומר החל להיות מיוצר באופן פיראטי, גם המוזיקה שעניינה את וויר ואת גרסיה השתנתה. הם צירפו אליהם את המלחין האוונגרדי והחצוצרן הקלאסי פיל לש שלמד תוך שבועיים לנגן בס, ואת מתופף ה־R&B ביל קרויצמן, חיברו את הגיטרות שלהם לחשמל, קראו לעצמם "מת אסיר תודה", ופחות או יותר המציאו את הסגנון שהפך להיות ידוע כרוק פסיכדלי. כשהחבורה הפרועה שגיבש סביבו הסופר קן קיזי ("קן הקוקיה") החלה ב־1965 לערוך בקליפורניה מסיבות אסיד שבהן כולם יצאו לטריפ, גרייטפול דד היתה להקת הבית שסיפקה להן את הפסקול.
בשנים שבהן הפכה גרייטפול דד למעין ז'אנר בפני עצמו ולאחת התופעות הייחודיות ורבות הסתירות ביותר ברוקנרול, וויר שימש איש קדמי אבל גם כינור שני. כחבר הלהקה הנאה היחיד, ובהיותו זמר, גיטריסט ופרפורמר מצוין, וויר היה אינטגרלי להצלחתה של הדד. עם זאת, הכישרון של גרסיה היה כה יוצא דופן וזהר באור כה בוהק, שקשה היה שלא להישאר בצלו של המאסטרו. וויר היה החבר האחר: The Other One, כשם הסרט על חייו.
"הפרס על חיים שנחיו היטב"
לאחר מותו של גרסיה, בתחילה באופן מהוסס ולאחר מכן עם כל הז'יטונים, וויר לקח על עצמו את תפקיד הטרובדור הפסיכדלי ומשמר המורשת. חיצונית, הוא גידל זקן עבות שגרם לו להיראות כמו גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, ובעיקר כמו חברו המנוח; פנימית, נראה היה שהוא עבר תהליך אישי משמעותי שהותיר אותו רגוע יותר - משוחרר מהצורך האינסופי להוכיח את עצמו לגאון שלצדו.
בשלושה העשורים שחלפו מאז התפרקות הדד וויר ביסס את עצמו כאגדת אמריקנה. הוא הופיע בקצב מסחרר, יזם שיתופי פעולה עם מוזיקאים מז'אנרים שונים, הקים עם שניים מחבריו לדד ועם הגיטריסט ג'ון מאייר את דד אנד קומפני שהיתה להקת ההופעות המצליחה ביותר בארצות הברית בשנים האחרונות והקליט אלבום סולו ראשון מאז שנות ה־70.
השנה האחרונה בחייו היתה טובה לוויר. הוא השתתף בטקס המפואר שנערך לחברי הלהקה החיים בקנדי סנטר בוושינגטון ובו אומצו על ידי הממסד והוגדרו נכס תרבותי אמריקאי; ניגן ושר עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית הבריטית שעיבדה את שירי הדד לגרסאות קלאסיות; הופיע 18 פעמים באולם ספיר בלאס וגאס, וקינח בהופעות ההמוניות לציון 60 שנה להקמת גרייטפול דד, שסוקרו לעומק בעיתונות הבינלאומית.
בחודשים האחרונים, כשלא נקבעו תאריכים לסיבוב ההופעות הבא וכשהנוכחות האינטרנטית המשועשעת של וויר הלכה ודעכה, היה נראה שיש סיבה לדאוג לו, אבל איש לא הניח שמצבו הידרדר באופן כה מהיר. "אני חושב שאנשים ימשיכו להקשיב למוסיקה של גרייטפול דד ב־300 השנים הבאות", הוא השיב כשנשאל לפני כמה שנים אם התרבות הייחודית שנוצרה סביב הלהקה תיעלם עם הסתלקותו מהעולם של חבר הלהקה האחרון. "ובכל מקרה, המוות הוא הפרס הסופי על חיים שנחיו היטב. אני מחכה לו".
