היא מחייכת כי הוא סובל - לילי אלן בקאמבק חושפני
לילי אלן עושה קאמבק עם אלבום סופר חושפני על גירושיה מהשחקן דיוויד הארבור ("דברים מוזרים"), ומוכיחה למספידיה שלא רק שהיא עוד רלבנטית, אלא גם חוזרת לשלוט בנרטיב שלה בעידן של חשיפת יתר דיגיטלית
כלי מיתר רומנטיים מלווים את שיר הנושא שפותח את האלבום "West End Girl", החדש והמדובר של לילי אלן, ומשרים עליו אווירה של סרט דיסני. בשיר, שכתוב כמו יומן אישי, מספרת הזמרת הלונדונית שהיא ובעלה הולכים לקנות בית בראונסטון מעוצב בניו יורק, אבל מה שנשמע כמו הפי־אנד הולך ומתגלה בהדרגה כתחילתו של סיפור פרידה מטלטל, שנפרש על פני האלבום כולו. האלבום "נכתב מתוך הקרביים בעשרה ימים בדצמבר שעבר, בזמן שעברתי את כל התחושות", סיפרה אלן, שבאותם ימים התגרשה מבעלה, השחקן האמריקאי דיוויד הארבור ("דברים מוזרים", "ת'אנדרבולטס").
לילי אלן פרצה לתודעה באמצע העשור הראשון של המילניום, בתחילת עידן הרשתות החברתיות, כשפרסום מוזיקה דרך מייספייס סיפק הזדמנות אמיתית למוזיקאים מתחילים להשתגר אל המיינסטרים בן לילה ולהיות מוחתמים בחברות תקליטים גדולות. ככזאת, היא היתה מהראשונות שייצגו את פני הדור ההיפר־מודע שחי באינטרנט, וחושף בבלוגים ובסרטונים את חייו בכנות וללא פילטרים. כך, למשל, ניתן לראות כיצד "Smile", סינגל הבכורה הארסי שלה, שבו היא קורנת בעליזות ומחייכת לנוכח הכאב של האקס שבגד בה, סלל את הדרך ליוצרות כמו טיילור סוויפט ואוליביה רודריגו (שאף קראה לאלן "אחת מכותבות השירים החכמות ביותר").
אלן מביאה את הכנות הזאת גם לאלבומה החדש, אם כי היא הבהירה שהוא רק סמי־אוטוביוגרפי, ואינו מחוייב לעובדות. היא שרה בו על כך שבעלה דוחק בה לפתוח את מערכת היחסים שלהם לאחר שסיפר לה שבגד בה, על הרומנים שניהל מאחורי גבה בניגוד לכללי מערכת היחסים הפתוחה שקבעו, על ההתמכרות שלו למין, על השקרים, ההאשמות והגזלייטינג שספגה ועל הידרדרותה מחדש לסמים ולאלכוהול.
"West End Girl" מצטרף למורשת ארוכה של אלבומי רוק ופופ שלמים שנכתבו בזמן ההתמודדות של יוצריהם עם פרידה: מ־"Blue" של ג'וני מיטשל ועד "Rumours" של פליטווד מק. אבל בעוד מיטשל וסטיבי ניקס כתבו שירים שביטאו את שברון הלב האישי שלהם באמצעות דימויים מטאפוריים ואוניברסליים, אלבומה של אלן עמוס בפרטים ספציפיים שבקונטקסט אחר היו ממלאים את טורי הרכילות — משמה של חנות הנוחות שבה רכש בעלה קונדומים וצעצועי מין ועד פירוט הניתוחים הפלסטיים שעברה.
במובן הזה האלבום מרגיש קרוב יותר ליצירות עכשוויות כמו "30" של אדל, "Lemonade" של ביונסה ו"RED" של טיילור סוויפט — אלבומים שבהן היוצרות מחיות מחדש סצנות אמיתיות מתוך מערכות היחסים הסופר־מתוקשרות שלהן כדי להשיג מחדש את השליטה על סיפור חייהן, בעידן שבו הרשתות החברתיות חיסלו לחלוטין את הפרטיות.
העניין הוא שב־20 שנה שחלפו מאז פרצה אלן, עולם הפופ כבר התקדם מעבר לכנות ישירה ברוטאלית בחזרה אל טשטוש אמורפי. כותבות כמו סוויפט ורודריגו הנחילו בכתיבה שלהן את שיטת "ביצי הפסחא" (Easter Eggs), רמזים נסתרים שטמונים במילים, בקליפים ובעטיפות של אלבומיהן, ששולחים את המעריצים לפענח את המשמעות הנסתרת ולקשר אותה לרכילות שקראו, מבלי להגיד מפורשות למה בדיוק התכוונה המשוררת. החזרה של אלן לסגנונה הסיפורי מכוונת מחדש את הפוקוס לרגשות חשופים ונטולי מסכות, ומזכירה כמה אומץ נדרש רק כדי לספר על חוויה אישית ללא סייגים והתייפייפויות בשנת 2025.
השינוי בגישה של אלן כלפי המרחב הווירטואלי שבו צמחה נובע גם מהמקום שבו היא נמצאת היום. בגיל 40, כשהיא גרושה פעמיים ואמא לשתי ילדות בגיל ההתבגרות, היא צריכה להתמודד עם העובדה שהיא נחשבת כמי שעבר זמנה, כלומר מישהי שהעולם משדר לה שהיא כבר לא מעניינת אותו. "הרשתות החברתיות מלמדות אותנו שרק בנות 25 רוצות סקס" היא סיפרה בריאיון למגזין "Perfect", "נשים בגילי הן לא מקור לתשוקה, מצופה מאיתנו להתרכז בילדים או בקריירה שלנו, ולקבל את העובדה שהעיניים של בן הזוג שלנו ינדדו לאחרות".
וכך, החזרה של אלן לסגנון האוטוביוגרפי של תחילת דרכה משמשת לא רק אמצעי לספר את סיפור מערכת היחסים הרעילה שממנה נחלצה, אלא סוללת לה דרך לשוב להיות הגיבורה הראשית בסיפור האישי שלה, זו שמגיע לה שיאהבו אותה, יחשקו בה ויתחננו לקרבתה.
"אני רוצה להרגיש מחובקת, אני רוצה שיגידו לי שאני מיוחדת ולא שגרתית", שרה אלן ב"Beg For Me". הצלחת האלבום, שהיה המושמע ביותר בשירותי הסטרימינג בבריטניה בחודש האחרון, מוכיחה שאלן עדיין מספיק מיוחדת ומוכשרת כדי לתפוס מחדש את מקומה בבמת הפופ העולמית, בתנאים שהיא ורק היא קבעה לעצמה.
