סגור
השחקן קוג'י יקושו בסרט ימים מושלמים פנאי
קוג'י יקושו ב"ימים מושלמים". מלאך בשמי טוקיו

הסרט "ימים מושלמים": פלא הומניסטי פיוטי ויפהפה שמתחשק לראות שוב ושוב

בסרטו החדש על אדם המנקה שירותים ציבוריים בטוקיו ושמח בחלקו, וים ונדרס לא פונה למקום הצפוי של סרט ניאו־ריאליסטי על איש קשה יום, אלא ברא דמות מופלאה ובלתי נשכחת

יש אנשים שמוצאים השראה במקומות הכי משונים. למשל, הבמאי וים ונדרס. כשהוזמן לפני כמה שנים לטוקיו על ידי מפיק מקומי שהציג לפניו את פרויקט בתי השימוש של טוקיו, המפיק הניח שאולי ייצא מזה סרט תיעודי. מדובר בפרויקט עירוני ואדריכלי יוצא דופן, שבו 18 מבכירי האדריכלים ביפן ובעולם עיצבו ברחבי רובע שיבויה בטוקיו כ־20 מבנים איקוניים שנועדו לתפקד כבתי שימוש ציבוריים, וחלקם נראים כמו חלליות שנחתו במרכז העיר.
אחרי הכל, ונדרס כבר עשה כמה סרטי תעודה על אדריכלות ושני סרטי תעודה ביפן, על הבמאי יסוג'ירו אוזו ועל מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו. ואכן, ב־30 השנים האחרונות סרטי התעודה של ונדרס, כמו "בואנה ויסטה קלאב" ו"פינה", הפכו ללהיטים זוכי פרסים, ואילו סרטיו העלילתיים נהפכו למרבה הצער לטריוויאליים ונעדרי נוכחות.
אבל ונדרס ראה את פרויקט בתי השימוש של טוקיו וקיבל מהם השראה דווקא לסרט עלילתי, יפני למהדרין, בהשראת המאסטר אוזו. הבמאי הגרמני הזה עשה למעשה סרט עד כדי כך יפני, שהוא נהפך לנציג יפן לאוסקר השנה, וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות פרסי הקולנוע האסייתיים. יש להניח שבעוד פרנסי טוקיו מסיעים אותו מאטרקציה אדריכלית אחת לשנייה, דמיונו של ונדרס דווקא ניצת מהמחשבה הפרקטית יותר: מי מנקה את כל זה? אחרי הכל - אלה בתי שימוש ציבוריים.
"ימים מושלמים", הסרט שנולד מזה, הוא כמו בלדת רוק אקוסטית יפהפייה. ונדרס לא פונה למקום הצפוי, ולא עושה סרט ניאו־ריאליסטי על איש או אשה קשי יום, שחיים חיים אומללים, ושנאלצים לקרצף אסלות יוקרתיות של אדריכלי־על כדי להתקיים. להפך, הוא ברא דמות מופלאה ובלתי נשכחת, שהיא אולי קצת כמו ונדרס עצמו: משורר נודד, אמן מזדמן, שחייו מלאים ספרות, אמנות ומוזיקה, שמוצא חסד בכל פינה, ושהוא בפשטות, שמח בחלקו. קוראים לו היריאמה, ומגלם אותו קוג'י יקושו. וכשרואים את הסרט, יש שם שוט אחד מופלא בסופו שמצדיק כל פרס אפשרי.
היריאמה חי חיים פשוטים שבהם הרוטינה נהפכת לריטואל. כל ימיו זהים. הוא קם עם שחר כשהקשישה מהבית ממול יוצאת לטאטא את הרחוב מול ביתה, הוא מצחצח שיניים, משקה את הצמחים שהוא מלקט מערוגות ברחבי העיר, קונה קפה בפחית במכונת המשקאות, ונוסע מעבר לנהר אל רובע שיבויה לנקות שירותים. בדרך הוא בוחר קלטת ושומע שירי פולק־רוק אמריקאיים ובריטיים. הוא אדם אנלוגי בעולם דיגיטלי. הוא מחייך לצמחים שלו, מביט בכל בוקר לשמים וסיפוק על פניו, מביט בעצים ומצלם אותם במצלמת הפילם שלו. בסוף היום הוא מתקרצף בבית המרחץ הציבורי (כי אין לו אמבטיה בבית), אוכל מנת נודלס קבועה בתחנת הרכבת התחתית (כי אין לו מטבח) ונרדם כשהוא קורא ספר.
פעם בשבוע הוא עושה כביסה, מפתח את תמונותיו, קונה ספר משומש, ושותה משקה בבר הקבוע שלו. ככה מתנהלת השגרה הקדושה שלו, כמעין פרקטיקה דתית של נזיר זן, שחיוך תמידי על פניו, והוא כמעט שלא מדבר. רק עמוק לתוך הסרט, רצף של מפגשים שלו עם אנשים מעברו מעניק הצצה לסיפור חייו שאולי תסביר, ואולי לא, למה בעצם בחר בחיים כאלה, של בדידות, דממה ועבודה שכנראה מתחת לכבודו. אבל עד שהחרך הזה יבקע עבורנו, הוא נודד במיני־ואן שלו, במה שנראה כעוד סרט מסע אורבני של ונדרס. כמו ב"במהלך הזמן" הוא בנסיעה תמידית, כמו ב"מלאכים בשמי ברלין" הוא נווד שמביט בעולם בעיניים טובות. הוא מלאך בשמי טוקיו, בסרט שכמו המוזיקה שלו, הוא בעצם שיר מושלם, שמיד בסופו מתחשק להאזין לו שוב.