סגור
פנאי בועז הבעלים של קפה מרסנד  רחוב בן יהודה 71 תל אביב
בועז טרגרמן במרסנד המחודש. "אני רוצה גם להעסיק פה מבוגרים: כשלא היתה לי עבודה אמרו לי שאני מבוגר" (צילום: נמרוד גליקמן)

"הקמתי את מרסנד לתחייה כי הרגשתי שהעיר צריכה אותי"

שלוש שנים אחרי שנסגר סופית חוזר בית הקפה המיתולוגי מרסנד לפעול, במרחק צומת אחד ממושבו הקודם. מה ששכנע סופית את הבעלים בועז טרגרמן לפתוח מחדש את המקום אלה בקשות התחינה מהלקוחות הוותיקים. "זה יהיה מרכז קהילתי. ת"א חייבת להחזיר לעצמה את תרבות בתי הקפה"

לקוח מבוגר ניגש אל בועז טרגרמן. זה היום הראשון לפתיחתו המחודשת של קפה מרסנד אחרי שלוש שנות סגירה. "סבתא של אשתי היתה לוקחת אותה למרסנד. זה היה המקום הקבוע שלה. אני מקווה שיהיו לך לא רק את אלה שנפטרו אלא גם את הדורות הבאים". הוא מעלה את אשתו על הקו לשיחת וידיאו. "עשית לי את היום", היא אומרת לטרגרמן ופתאום מתחילה לבכות מרוב התרגשות.
גם מבחינתי חזרתו של קפה מרסנד היא לא פחות מנס. תחיית המתים. כשנסגר, חשבתי שיותר לא יהיה לי איפה לשתות קפה בתל אביב. מרסנד היה בית הקפה האחרון בשבילי. כשנסגר, קצת התאבלתי. הרגשתי כאילו לוקחים לי את העיר. והנה, מחזירים לי אותה.
קפה מרסנד ברחוב בן יהודה פינת פרישמן בתל אביב נוסד ב־1955 על ידי וולטר מרסנד ואשתו חנה, שעלו ב־1935 מאוסטריה. במשך שנות דור היה מרסנד בית חם לעלייה היקית הוותיקה וגרמה גם לצברים בני צברים (כמוני, למשל) להרגיש לשעה קלה כאילו הם בקפה איינשטיין בברלין. קירות העץ החומים, השרפרפים והשולחנות הנמוכים, טלפון החוגה הלבן על הדלפק, המחירון על הקיר וכמובן הקפה והעוגות האוסטרו־הונגריות שהכינו השכנות והביאו למכירה, כל אלו הפכו את מרסנד לאחד מבתי הקפה הקלאסיים של תל אביב. גם אחרי שכסית, דיצה, פינתי, קפה ליאון ורבים אחרים נסגרו, נותר מרסנד.
מייק מרסנד ירש את הקפה מוולטר אביו, ושמר על רוח ואופי המקום. ולאחר שמייק לקה בשבץ קנה אותו מבת זוגו רוזאן בועז טרגרמן. גם הוא שמר לא רק על העיצוב המקורי והעוגות, אלא גם על איזו רוח של פעם, כזו שקסמה בו־זמנית גם ללקוחות הוותיקים, סוחרי העתיקות הפרסים והזקנות היקיות מרחוב בן יהודה וגם לדורות של היפסטרים צעירים, עד שנסגר לפני שלוש שנים, במה שנראה אז כפרידה לצמיתות וכעוד מוות של מוסד תל־אביבי מפואר.
אלא שכעת פותח טרגרמן שוב את מרסנד, פחות מ־100 מטר צפונה ממקום מושבו הישן, ברחוב בן יהודה 71 פינת רחוב מאפו. את המקום הקודם סגר כשבעל הבית הקפיץ לו את מחיר השכירות, בעיצומה של הקורונה, ב־10,000 שקל. "בעל הבית רצה 35 אלף שקל בחודש במקום 25 אלף שקל, ואני, מעבר לכסף, בפרינציפ לא הסכמתי. חשבתי שדי ושקיבלתי מתנה מהקורונה ואני יכול לסגור. אבל כמו שאומרים, אדם מתכנן תכנונים והחיים מזמנים לך דברים אחרים. בסופו של דבר, אני מאוד אוהב את הקשר עם הלקוחות. הרגשתי באיזשהו מקום שצריכים אותי. אולי בגלל שהכל כזה 'דכדוכי' עכשיו".
טרגרמן (54) הוא יזם ותיק בתחום המזון שמאחוריו עוד בית קפה חצי־מיתולוגי שנעל את שעריו, ה"באצ'ו" ברחוב המלך ג'ורג'. כשהוא נשאל מה פירוש שצריכים אותו, הוא משיב: "הרגשתי שיש פה בור גדול מאוד ושאף אחד לא הולך לעשות עם זה משהו".
כשאתה אומר בור גדול, אתה מתכוון לכך שכל רחוב בן יהודה חפור עכשיו בגלל הרכבת הקלה?
"יותר מזה, ברמת העיר אפילו. אין עכשיו מקום שאתה יכול לבוא ולשבת, ויש בו איזה ערך מוסף מעבר לקפה ומאפה".
מה זה ערך מוסף?
"זה תרבות. זה עוד המון דברים. חלק מהם גם יישמע קצת מופרך".
בשלוש השנים האחרונות טרגרמן היה פעיל בכמה מיזמים קולינריים, בהם בפופ־אפ "מיני בר" ברחוב מרמורק וב"קפה אסי", ואז "לפני כמה חודשים פנו אליי בעלי הבניין במאפו, שהוא בית משרדים, ואמרו, 'בוא תעשה כאן מרסנד'".
לא סתם בית קפה, בפירוש מרסנד.
"כן. וכשהם הציעו את זה, הם קצת התפרצו לדלת פתוחה. המון אנשים שאלו אותי: 'איפה אתה, למה אתה לא חוזר?'. הלקוחות המבוגרים התקשרו אליי — וזה בעצם מה שהכריע את הכף. איך אפשר להגיד להם לא? אני רוצה גם להעסיק פה מבוגרים: כשלא היתה לי עבודה עכשיו אף אחד לא רצה להעסיק אותי. אמרו לי שאני מבוגר".
ההחלטה לפתוח מחדש לא באה בלי היסוסים, אומר טרגרמן. במיוחד לאור העובדה שהחלל החדש שנפרש על פני 300 מ"ר, גדול בהרבה מקודמו. "בהתחלה אמרתי: מה אני צריך את זה? זה גדול עליי".
300 מ"ר? תעשה פה אולם אירועים.
"גם זה על הפרק. יהיו פה אירועים. יהיה בר בערב. יהיו קבלות שבת כמו שהיו לי במרסנד בפרישמן. זה יהיה מרכז קהילתי. כמו שבית קפה צריך להיות. יש לי לקוחות שגדלו איתי, שהילדים שלהם — שנולדו כאן, 'ילד מרסנד', יש מושג כזה — עובדים אצלי עכשיו".
כלומר מי שירצה יוכל לעשות כאן בר מצוות, חתונות?
"גם כן, למה לא".
פעם ישבתי ליד טרגרמן ושמעתי אותו עושה חשבונות, ממש סופר אגורה לאגורה, למה לו לחזור לכל זה? "כי אני רוצה את תל אביב שלי ושלך, כל עוד אני יכול", הוא משיב. "אני לא אתאבד על זה ואם זה לא ילך — אסגור. אני כבר לא אומר לעצמי 'מכאן אני רוצה לצאת לפנסיה', אף על פי שהלוואי כמובן. אבל כל עוד אני יכול לנסות שוב, אני רוצה להתעקש. אגב, כולם במקצוע הזה סופרים אגורה לאגורה, גם רותי ברודו וגם אני. אבל אפשר להתקיים מבית קפה ולפעמים אפילו טוב. היו לי תקופות כאלה וכאלה".
התל אביב הזאת שאתה עורג אליה עם בתי הקפה האלה של פעם, עוד קיימת בכלל?
"תל אביב הזאת תמיד תהיה קיימת כל עוד לקוחות רבים, אתה ואני נמצאים וחושבים עליה. אני עושה את זה כמו כל דבר שעשיתי עד היום. מהקרביים".
בתי הקפה החדשים והצעירים בעיר נראים כמו מעבדות חלל.
"גם לבתי הקפה החדשים יש מקום וכבודם במקומם מונח. אבל הם יותר 'קפה' מ'בית'. אל תטעה, יש בי צד כלכלי, מחושב וקר. אבל יש גם את הצד היזמי, הרעיוני, שחושב ויודע אפילו, שזה מה שצריך. אני מאמין שמתוך כל הכאוס תצמח שוב תרבות בתי קפה''.
יהיו העוגות של השכנות?
"כן. הן כבר מתו מזמן אבל יש לי את המתכונים. כשהגעתי, לפני 20 שנה, היתה כבר רק לקוחה אחת, מבוגרת מאוד ועם פרקינסון, שעדיין הכינה עוגות".
אגב מסורת, המקום לא נראה יותר כמו מרסנד של פעם. זה מקום גדול שיש לו קצת לוק של לובי.
"בית קפה יכול להישאר מה שהוא — גם בלי התפאורה. זה לא רק קירות. זו האווירה, הלקוחות. הווייב. אתה יודע כמה כסף עלה לשמור על הישן? היו לי שם פקקי חשמל שאף אחד כבר לא ידע לתקן. אז הרוח היא שתקבע. ואותה אני מקווה לשחזר. גם אני הרי לא הייתי מייק מרסנד שהיה איש פרוע שבעיקר אהב לסגור בשלוש וללכת לגלוש".