מהומה על מאומה: "הים" הוא סרט שמוצא את עצמו רק באמצע הדרך
אחרי כל הפרסים והשבחים, המועמד הישראלי לאוסקר, "הים", התגלה כסרט בינוני עם תסריט חלש ובלי אמירות רדיקליות שמצדיקות את המתקפה עליו מצד הממשלה
כמה שבועות אחרי שראיתי את ״הים״ בפעם הראשונה הופתעתי פעמיים מהתגובות אליו. בפעם הראשונה, כשהוא זכה בחמישה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר. בפעם השנייה, כששר התרבות מיקי זוהר החליט לתקוף את הסרט. הופתעתי, כי הרגשתי שהסרט הזה לא מצדיק לא את זה ולא את זה. הוא לא מספיק טוב כדי להפוך לסרט הטוב ביותר של השנה, ולא מספיק פרובוקטיבי או רדיקלי כדי להצדיק התקפה מצד הממשלה. הסרט הזה לא אומר שום דבר שיכול להיחשב אנטי־ממסדי (אלא אם אתם גזענים שלא מוכנים שיעשו בישראל סרטים על ערבים דוברי ערבית). זה פשוט סרט קטן מדי, גם לשבחים וגם לקטילות. לא יכולתי שלא לתהות שמא אלה וגם אלה לא ראו את הסרט ותמכו בו או התנגדו לו על סמך התקציר שלו בלבד.
ההפתעה שלי ממנו היתה כי לאורך כל המערכה הראשונה שלו, ״הים״ – שכמה מהשמות הבכירים ביותר בתעשיית הקולנוע עבדו עליו – הוא מופת של קולנוע בינוני. כלום לא עבד בו. לא התסריט, שנראה כמו אוסף תשובות מיותרות לעורכי תסריטים שמבקשים צידוקים דרמטיים להחלטות עלילתיות. לא הצילום, שחתום עליו שי גולדמן, שהוא בעיניי לא רק אחד הצלמים הטובים בארץ, אלא בעולם, ושבסרט הזה מציג עבודת צילום לא טובה. לא המוזיקה של אבי בללי, אחד המוזיקאים הטובים בארץ, שהסרט הזה, וסרט נוסף שהלחין השנה בשם ״בלה״, מציגים אותו הרחק משיאו. כה תמהתי מהרעש שסרט כזה עושה, ולכן צפיתי בו שוב, כדי לעשות קצת סדר.
אף על פי שאורכו של ״הים״ הוא 90 דקות, 35 הדקות הראשונות בו לא טובות. הבמאי, שי כרמלי פולק – שמוכר כדוקומנטריסט עם מצפון ומחויבות חברתית ופוליטית – מנסה ליצור אקספוזיציה לדמותו של חאלד, ילד בן 12 מאזור רמאללה, שכיתתו יוצאת למסע לחוף הים בתל אביב, אבל כניסתו של חאלד לשטח מדינת ישראל נאסרת עליו (למה? ככה). במשך חצי שעה אנחנו לומדים שלל פרטי מידע על חאלד שלא מועילים במאום למה שיגיע בהמשך. כי כעבור חצי שעה חאלד מחליט בתמימותו להצטרף לחבורת שב״חים, לחצות באופן לא חוקי את הגבול ולהגיע לבד לתל אביב. מרגע שאביו – שעובד גם הוא ללא אישורים באתר בנייה בישראל – שומע את זה, הוא מבין את הסכנה שחאלד נמצא בה ויוצא למסע משלו למצוא אותו. ״הים״ הוא סרט בינוני בן שעה וחצי, אבל הוא סרט מוצלח בהרבה באורך שעה בלבד, עם רגעים נפלאים של אנושיות ונקודות מבט שונות על המציאות הישראלית מבעד לעיניו של ילד. זו אודיסיאה קצרצרה של חאלד – מעין סרט של ג׳עפאר פאנאהי בגוש דן במקום בטהראן – בין בני ברק לחוף פרישמן. ההברקה היפה של הסרט היא שחאלד כל הזמן רואה סביבו רגעים קטנים וחולפים של ילדים והוריהם. זה לא סרט על כיבוש, זה סרט על ילד שמחפש את הוריו – את אמו המתה ואת אביו שנעדר מחייו בגלל עבודתו – ומקנא באלה שיש להם אב נוכח, שיגער בהם או ייקח אותם לים.
אבל לבו האמיתי של הסרט, ורגעיו היפים ביותר, שייכים לדמות האב, שאותו מגלם ח'ליפה נאטור (שזכייתו בפרס אופיר לתפקיד משנה היא הדבר היחיד המוצדק כאן). נאטור עושה לי קסמים בלב מאז ראיתי אותו לראשונה ב״ביקור התזמורת״ של ערן קולירין, בתור נגן הקלרינט שמתקשה לסיים את הסימפוניה שהוא בקושי התחיל; ואז בתור האב החרדי השוחט ב״תיקון״ של אבישי סיון; והבנאי ב״ויהי בוקר״, גם הוא של קולירין. בכל סרט הוא זיקית של דמויות ותמיד בתפקיד רך ומועך רגשית, וכל הרגעים הטובים של ״הים״ הם שלו ובזכותו. רוצים להתלהב מ״הים״? היכנסו אליו באיחור של חצי שעה ותמצאו סרט קטנטן ועדין, על ילד לא מעניין, ועל האבא הנהדר שלו.
תרגיל נפלא בחופש יצירתי
אם כבר הזכרנו את ערן קולירין, כדאי לשים לב שיש לו סרט חדש בשם ״כמה הערות על המצב״. הפקה מיניאטורית שמוקרנת כעת בעיקר בסינמטקים. זה סרט שנולד ביוזמת יחזקאל לזרוב, שעומד בראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. במקום להרים הצגת סוף שנה, לזרוב החליט לקחת את בוגרי מסלול המשחק שלו ולהפיק איתם סרט קולנוע. הוא הציע את זה לקולירין, שהסכים וגייס לצידו את הצלם הוותיק והנפלא דני שניאור (״חתונה מאוחרת״, ״אזרח אמריקאי״), והשניים עושים קסמים קולנועיים.
הסרט הזה, קודם כל, נראה נפלא ויש בו עוצמה ויזואלית מסחררת. קולירין כתב שישה מערכונים – חלקם מצחיקים, חלקם שורפים מרוב כאב, חלקם הזויים, חלקם סוריאליסטיים – ויצר סרט יוצא דופן במקוריותו. קצת כמו ״חור בלבנה״ של אורי זוהר, ״כמה הערות על המצב״ הוא סרט סהרורי, אבל יש בו חופש יצירתי מוחלט. כך נראה סרט שמאפשר לאחד מבכירי הבמאים בישראל לעשות בדיוק מה שהוא רוצה. וזו הצצה משעשעת, מרתקת וגם מטרידה למה שקורה בראש של קולירין.
