"אף אחד לא עודד אותי להאמין בעצמי. זו צלקת"
האמנית מרים כבסה מציגה בביאנלה לרישום בירושלים ובקרוב יגיע לחנויות ספר חדש שלה. היתה לה כנסייה בניו יורק שהיא מכרה כדי להשקיע בארץ, בביתה בתל אביב יש לה סאונה פינית, היא היתה שמחה לחזור למפגש עם לואיז בורז'ואה ולפרק שוב בקבוק קוניאק יחד, ואם יש משהו שמפחיד אותה זה המבטים בציורים של רמברנדט
מרים כבסה
גיל: 59 • מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: בזוגיות עם נועה רווה
ציירת ואמנית. יצירותיה מוצגות במוזיאונים בארץ ובעולם. זוכת פרס משרד התרבות על מפעל חיים באמנות פלסטית. עבודותיה מוצגות בימים אלה בביאנלה הארצית לרישום ב־4 מוקדים שונים בעיר ירושלים (עד 7 בפברואר)
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בסטודיו שלי בתל אביב. אחרי השוק הראשוני של 7 באוקטובר החלטתי להשקיע ולקנות פה נכס. היתה לי כנסייה באפ סטייט ניו יורק, מדהימה, בנויה מעץ משנת 1830 עם ויטראז׳ים מטורפים שתכננתי להפוך ליצירת אמנות מצוירת. 7 באוקטובר סובב לי את הראש והמוח, כמו לכולנו, ועשיתי חושבים מחדש: ויטראז׳ של ישו בגודל שלושה מטרים, יפה ככל שיהיה, הרגיש לא מתאים ולא שייך. החלטתי למכור את הכנסייה ולהשקיע את הכסף בארץ. זה היה ברגע שהרבה עזבו את הארץ ואני הרגשתי להפך, שאני רוצה לחזק את השורשים ואני מאמינה במקום הזה, שהטוב יצמח מפה, מהאנשים פה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית הקפה טוטו, לפחות שלוש פעמים בשבוע. זה הקפה הכי טוב בעיר והציורים שלי תלויים שם אז אני באה להגיד שלום. אני אוהבת שהציורים שלי נמצאים במקומות שאהובים עליי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"לואיז בורז'ואה (פסלת וציירת צרפתית אמריקאית מהחשובות בעולם – מנ"ש) הזמינה אותי לביקור סטודיו כשרק הגעתי לניו יורק. הייתי בת 33 והיא בת 96. ידעתי שהיא אוהבת שוקולד איכותי אז חיפשתי בכל ניו יורק את השוקולדים הכי מדהימים שיש והוצאתי על זה סכום שהיה אז בשבילי שערורייתי. כשהגעתי דפקתי בדלת, היא פתחה, לקחה מידיי את הקופסה ונכנסה פנימה, השאירה אותי בכניסה. שמעתי מבפנים רשרושי אריזה ואז היא חזרה לאסוף אותי ממפתן הדלת, עם קופסת השוקולדים ריקה ובקבוק קוניאק ביד. התיישבנו וחיסלנו את הבקבוק. בסטודיו היו זרוקות עבודות של מאטיס ופיקאסו. כל הבית היה מלא קורי עכביש ועכבישים, היא האמינה שעכבישים שומרים עלינו. היא ביקשה לראות אותי מציירת בסטודיו שלה. לא הסכמתי לצייר שם עם אבק וקורי עכביש. היום הייתי בשמחה אומרת כן ומציירת בפניה".
על מה את עובדת עכשיו?
"פירקתי ספרי אמנות וציירתי על עמודים מתוכם. בורז'ואה, שאגאל, ג׳ספר ג׳ונס, ג׳ורג׳יה או'קיף, תולדות האמנות היהודית ועוד. אספתי 200 עבודות ויצרתי ספר אמנית חדש בשם 'רימיקס' בעריכת האוצרת איה מירון. הסדרה הזו מוצגת כעת בביאנלה לרישום בירושלים (עד 7 בפברואר) והספר יגיע בקרוב לחנויות. אני גם עובדת על פסל מאוד גדול שזה דבר חדש בשבילי ומרגש מאוד. בשנה האחרונה היו עבודות שלי במוזיאון תל אביב, במוזיאון ארץ ישראל, בגלריות בניו יורק, מיאמי ולונדון, וכעת יש ציורים שלי באנו — מוזיאון העם היהודי, במוזיאון ישראל ועוד".
מה השריטה שלך?
"שלפעמים אני לא מאמינה שכל מה שקרה וקורה לי הוא אמיתי. אחרי גירושי הוריי גדלתי לבד כילדת חוץ בקיבוץ שער הגולן, בלי שום תמיכה משפחתית הורית. אף אחד לא עודד אותי להאמין בעצמי וביצירה שלי. השריטה שלי היא צלקת שלפעמים כואבת".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"בגיל 20 חזרתי לקשר יותר קרוב עם אמא שלי שייעצה לי להקשיב לרצונות העמוקים שלי ולחיות לפיהם. היא אשה מאוד חזקה ובנאדם מאוד חכם וזה משהו שנשאר איתי מאז".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"את יום שישי אני אוהבת להקדיש לבית ולמשפחה. לנועה (בת זוגה, נועה רווה – מנ"ש) יש שלושה ילדים ובשישי אני מבשלת לארוחת שבת, אנחנו מדליקות נרות וזה זמן שמאוד חשוב לנו ביחד".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אני רואה בציור כוח־על כי אני רואה מה הוא עושה לאנשים. זה כוח־על של הציור, לא שלי. אני הפועלת שלו. יש לי כוח־על וזה לברוא מציאות. אני עושה את מה שאני הכי אוהבת, יש לי אהבה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני לא משקרת".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"כמובן בת הזוג שלי נועה, שהיא תופעה. המפגש איתה שינה לי את כל החיים. לא פגשתי דבר יותר סקסי מזה. חוץ מזה שהיא כתבה ספר נפלא, 'פרא אישה', שמדבר הרבה דרך סקס על חיבור וחוכמה וחופש. הספר יצא בהוצאת מלכה שפתחנו יחד, זכה בהרבה פרסים בעולם ותורגם לאנגלית ולאיטלקית. אנחנו עובדות ביחד וחיות ביחד, עושות כמעט הכל ביחד ואנחנו עפות על זה".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בבית שלי, איפה שאני חיה. אני גרה בתל אביב מאוד קרוב לים וכל יום רוכבת על אופניים לסטודיו בטיילת לאורך הים. גרתי 20 שנה בניו יורק וגרתי על יאכטה בנמל יפו אבל אני הכי שמחה איפה שאני עכשיו".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על חומרי ציור הכי איכותיים ומסגור הכי יקר, וזה הדבר שהכי חשוב לי. יש לי בבית סאונה פינית ואחרי יום עבודה בצבעי שמן אני עושה סאונה ויוצאת כמעט חדשה. אסתטיקה ואיפה שאדם חי חשובים לנפש כי הרוח יושבת על החומר. התפקיד שלי זה להזכיר את זה בציור: שהחומר בא להיות משרת של הרוח. הציורים הכי יפים שלי נוצרו כשהייתי כל כך קלה, כמעט רק רוח. ריחפתי מעל הציור, תנועת היד שלי היתה במגע מאוד עדין על פני השטח".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני לא אוהבת את השאלה הזאת כי היא דכאנית ומניחה שאני רואה את עצמי כ'לא מספיק טובה'. הדברים שאני משנה בעצמי הם דברים שקשורים לדיוק מתמשך, להתבגרות, לקבלה של הדברים כפי שהם צריכים לקרות".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"ההבנה שאני מייצרת את המציאות. הדמיון שלי מייצר מציאות. היצירה שלי היא סוג של חופש. שני ההישגים הכי גדולים שלי הם החופש והיצירה. חוץ מזה, מאוד התרגשתי לקבל את פרס מפעל חיים של משרד התרבות לשנת 2022, ואני מאמינה שההישגים הגדולים שלי עוד לפניי".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה מאז המלחמה?
"אני לא עסוקה במה מפחיד אותי אלא במה מחזק. זה עקרוני בשבילי, כי אני חושבת שכשמתעסקים בפחד ומזינים אותו, הוא נהיה יותר גדול. ואני עסוקה בלהתחזק עכשיו ולא ליפול לפחד".
מה הכי חסר לך בחיים?
"שלום. שאנשים יבינו את המכנה המשותף במקום רק את השוני. השוני מבודד ומפצל".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"החיבור לאלוהים. היתה לי חוויה בגיל צעיר שניצלתי ממוות והתודעה של השגחה אלוהית נשארה אית כחלק יומיומי מהחיים".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"פורטרט של רמברנדט, הדפס ליתוגרפיה על עץ, שהיה בסלון של ההורים שלי בטבריה. המבט שלו היה כל כך חודרני וחזק, כמעט פחדתי לעבור במסדרון שם, וכשהייתי עוברת לידו המבט כל הזמן הסתכל עליי. הרגיש לי שהוא יותר ממשי ממבטים אנושיים. הבנתי שציור יודע להחזיק איזו אמת בצורה ממש מצמררת שהפחידה אותי וגם רציתי אותה. אני יכולה לזהות מקילומטר את המבט שלו".
אם לא היית ציירת מה היית עושה?
"אם לא הייתי ציירת ואמנית הייתי יכולה להיות כל דבר. אני טובה בהכל".
