לראות את בילי אייליש לייב, כמעט
אייליש חברה לג'יימס קמרון והשניים יצרו את סרט ההופעה הטוב והאנרגטי של העת האחרונה, בו הם מפנים מצלמות לקהל במהלך מבריק שסוגר את הפער בין הקולנוע ללייב
ג׳יימס קמרון, בטוויסט מפתיע ומוצלח בפילמוגרפיה שלו, ברח לרגע מהכלא שבנה לעצמו על כוכב הלכת פנדורה ונטש את העבודה (הכנראה מתישה) על סרטי ההמשך של "אווטאר". הסרט הבא מתוכנן ל־2029, אבל בדיסני מתחילים לרעוד מפחד ולשקול שנית האם להוצאה הזאת יש סיכוי. בינתיים, הוא חתום על סרט התעודה השלישי שלו, והראשון שלא מתרחש מתחת לפני המים.
קמרון, בן ה־71, מביים, מצלם ועורך את סרט ההופעה של בילי אייליש בת ה־24. למרות 47 השנים שביניהם, נראה שהוא מבין אותה - את החזון שלה, ואולי רואה בה מישהי שמזכירה לו את גיבורות סרטיו, פייטריות פצועות שמנהיגות צבאות ומצילות חיים. 1.3 מיליון כרטיסים נמכרו לסיבוב ההופעות של אייליש, שנדד בין 88 ערים ברחבי העולם, ועכשיו מגיע הסרט שמסכם את החוויה, מול הקהל ומאחורי הקלעים.
לא היתה לי סיבה ללכת לראות את סרט ההופעה הזה, כי כבר ראיתי אותו. באוקטובר 2024 ראיתי את ההופעה של אייליש בתלת־ממד אמיתי בניו ג'רזי. נכנסתי לארנה אדיש, יצאתי ממנה מעריץ. ההופעה, שאייליש היא שותפה מלאה לעיצובה, פשוט מעולה. אבל כשיצא השבוע סרט ההופעה רצתי לראות אותו, לא בגלל אייליש אלא בגלל קמרון. קמרון הוא חדשן תמידי, והקולנוע הוא תיבת צעצועים אינסופית עבורו להתנסויות חדשות בשפה ובטכנולוגיה, ואם הוא החליט שהוא מביים, מצלם ועורך ועושה את זה בתלת־ממד, אני סקרן לראות מה הוא עשה. אייליש, לא היה לי ספק, היתה השראה עבורו. ואיך לא - למראה ההופעה שלה. השאלה המתבקשת היא איך אפשר להפוך חוויה אודיו־ויזואלית כה מרשימה ליצירה קולנועית שלא תאכזב. התוצאה הסופית, שעליה חתומים אייליש וקמרון במשותף, היא אחד מסרטי ההופעה הטובים שראינו כבר הרבה מאוד זמן.
קמרון, בסקרנות גדולה, מכניס את מצלמותיו לכל פינה באולמות הענק של מנצ'סטר ופיניקס, בדיוק שנה אחרי שאני ראיתי אותה, ועם סטליסט מעט שונה. הוא מצלם את ההופעה אבל גם את מה שקורה מעל ומתחת לבמה, לפני ואחרי ההופעה. יש לא מעט פירוטכניקה ופעלולי במה שמצלמותיו של קמרון חושפות את הסודות מאחוריהם, אבל הוא בעיקר מצליח בכישרון גדול לבקבק את האנרגיה העצומה של אייליש על הבמה. רגליה חבושות, שריריה תפוסים, קרסולה נקוע ושוקיה כואבים, אבל היא רצה בספרינט מצד לצד על במת ה־360 מעלות, ואז על הרצפה מסביב לבמה, ואז מטפסת על במה מתרוממת. קמרון לא רק עוקב אחריה עם צי מצלמותיו, הוא גם עורך את הסרט באנרגיה מואצת.
אחד הדברים היפים בסרט הוא העובדה שעבור כל אחד הוא מספק חוויה אחרת. חובבי אייליש שלא ראו אותה בלייב ייהנו לראות תיעוד של ההופעה שהם החמיצו. אלה שהיו באחת ההופעות יתלהבו מההצצה אל אחורי הקלעים של ההפקה, מההקמה ועד הפירוק, מהתכנון ועד ההדרן. ואפילו אייליש עשויה לגלות בעת הצפייה בסרט את כל מה שהיא לא רואה כשהיא על הבמה, את 20 אלף האאוטסיידרים שמתכנסים כל ערב לכבודה כי היא אומרת להם, כמו שאומרים בפנדורה, "אני רואה אתכם". זו ההברקה הגדולה של קמרון כדוקומנטריסט: העובדה שהוא מפנה את מצלמותיו אל הקהל. הקהל שאייליש משתמשת בו באופן מבריק כמקהלת ליווי, הקהל שהיא לא רואה את פניו והוא שטוף דמעות מרוב התרגשות ממנה. השוטים של אייליש מעניקים לסרט את הקצב, המלודיה והאנרגיה. אבל בכך שהוא מצלם את הקהל, קמרון מנציח בסרט בדיוק את מה שעושה ההופעה של אייליש לקהל שבא לראות אותה בלייב: צמרמורת.
