יעקב גלעד: "הפחד הכי גדול שלי כדוֹר שני התממש"
מאז 7 באוקטובר, יעקב גלעד, מבכירי כותבי השירים בארץ, מיטלטל בין המלחמה ההיא לבין הנוכחית. "חובה עלינו להשוות את 7 באוקטובר לשואה", הוא אומר, "הלקחים לצערי לא נלמדו. זה בוער בי, ואני לא יכול להפסיק לחשוב איך זה חוזר על עצמו, הנהייה אחרי מנהיגים פסיכופתים בכל העולם". ביום השואה הוא ישתתף במפגש בבית ליסין העומד בסימן זיכרון, חינוך ויצירה, ובכפר סבא עם אמו בת ה־95, שורדת מיידנק
לפני כמה שבועות ביקרתי לראשונה במחנה ההשמדה מיידנק בפולין. בחדר המקלחות בואכה תאי הגזים סיפר המדריך על הילדה הלינה בת ה־12 שנכנסה עם אמה למקלחות ורגע אחרי היא נעלמה לה כי לא עברה את הסלקציה. כששאלה את דודתה איפה אמא, היא ענתה לה "מעכשיו אני אמא שלך".
הלינה היא הסופרת והמשוררת הלינה בירנבאום בת ה־95, שורדת אושוויץ ומיידנק ואמו של הפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד, שיצר יחד עם יהודה פוליקר לפני 37 שנה את אלבום המופת האהוב והמצליח "אפר ואבק", שביטא את קולו של הדור השני לשואה. תהליך הפקת האלבום תועד בסרט הדוקומנטרי של אורנה בן דור "בגלל המלחמה ההיא". גלעד ופוליקר שיתפו פעולה עוד מימי להקת בנזין וגם באלבומים נוספים של פוליקר, בהם "עיניים שלי" ו"הילד שבך". "זה האירוע המכונן של חייה", מספר גלעד על הרגע ההוא במיידנק. "שמעתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים בחיי, וכשנסעתי איתה לפולין לעשות את הסרט התיעודי 'לאן את נוסעת' (יסמין קיני) היא סיפרה את זה שם וכולם התרסקו".
“לא פחות רוצחים”
גלעד לא צריך את יום השואה כדי להיזכר בזוועות שעשו הנאצים ליהודים במלחמת העולם השנייה. "גדלתי עם אמא ניצולת שואה שלא מפסיקה לדבר. הייתי ילד סקרן ששאל המון שאלות, והיא די פרטנית בתיאורים שלה, על גבול הפורנוגרפיה, אז אני חי את זה. יש אנשים שדיברו וסיפרו, ויש כאלה שפחות כי לא ידעו להתמודד עם זה. אמא שלי תמיד דיברה וסיפרה, ככה היא מרגישה שהיא לא לבד, וגם יש לה תחושה שהם חיים באותו רגע כי היא מדברת עליהם עד אחרונת החברות שלה בצריף, היא לא רק מנציחה אותם אלא מחיה אותם, וזה חשוב לה. יש כאלה שנאלמים ויש שלא מפסיקים לדבר, אנחנו רואים את זה גם עכשיו בעקבות מה שקורה, וזה יהיה עוד שנים ארוכות".
מהרגע הראשון היו שהשוו את אירועי 7 באוקטובר לשואה. "מתבקש שישוו. אמא אומרת 'אצלנו זה היה יום ולילה שש שנים, וריחף מעלינו גזר דין מוות כי כל אחד ידע שבכל שנייה נתונה יכולים להרוג אותו. ההבדל הוא שלא חיכינו לצה"ל כי לא היה'. גם פה בדיעבד הם סתם חיכו המסכנים, אבל לפחות היתה איזו תחושה שיבואו להציל אותם.
“אמא שלי אומרת שהגרמנים מאוד אוהבים סדר וניקיון אז הם לא שחטו ולא עשו דברים שיש בהם דם כמו שקרה בעוטף, הכל היה מסודר ונקי ומהונדס. הם תכננו את תעשיית המוות הזאת עשר שנים מראש וניסו אותה על מתנגדי משטר, שמאלנים וגייז, עד שהגיעו לתאי הגזים ועלו על הפתרון הסופי. הם לא פחות רוצחים אבל מחזיקים מעצמם אינטליגנטים. אמא שלי גם מיד השוותה".
כשחזרו החטופים בפעימות האחרונות המראות הזכירו לכולם את שורדי המחנות. "זה היה נורא לראות את המוזלמנים. חסידי אומות עולם פולנים ונוצרים עשו הכל כדי להציל יהודים וסיכנו את חיי משפחתם, ופה יושבת קואליציה נתעבת של משת"פים של משפחת נתניהו, שזה התפקיד שלה, ולא נוקפת אצבע ולא עושה הכל כדי להחזיר את החטופים, אלא למשוך את המלחמה כדי שראש הממשלה יוכל לשרוד. זה משגע אותי. יכלו כבר מזמן להחזיר אותם אבל לוקחים את הזמן ובסוף מגלים שאוריך ואיינהורן עשו הכל כדי לקלקל את היחסים עם מצרים ולחבל בתהליך. חובה עלינו להשוות את זה לשואה".
השבוע ישתתף גלעד בשני אירועים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הראשון (22.4) "זיכרון בסלון – אפר ואבק" בהיכל התרבות כפר סבא, שבו יארח את אמו הלינה שכתבה את השיר "פרחים ברוח" ותרגמה את "התחנה הקטנה טרבלינקה" שמופיעים באלבום, ויספר את סיפורו כבן הדור השני. צחי פודור יבצע את שירי האלבום ושירים נוספים כמו "חכי לי סלוניקי" ותתארח מקהלת "גלרון". "אני אשאל אותה גם על ההשוואה המתבקשת. אני רוצה שהערב יהיה על השואה של המאה הקודמת ועל השואה של עכשיו, כי אני מרגיש שיום השואה הפך להיות לא רק של המלחמה ההיא אלא גם בגלל המלחמה הזאת".
למחרת (23.4) יתקיים "ערב יום השואה אחר" בהנחיית העיתונאי אורי משגב בתיאטרון בית ליסין, שבו ידברו על זיכרון בהקשר של חינוך ויצירה, וישתתפו אתגר קרת, דנה מודן, יפעת שאשא־ביטון, ערן צור ושלומי שבן. המפגש בין משגב וגלעד יוליד ודאי גם הקשרים אקטואליים. "אקטואליה היא תחום שמעניין אותי ואכפת לי. הלקחים לצערי לא נלמדו, לא מההיסטוריה ולא מהשואה. זה בוער בי, ואני לא יכול להפסיק לחשוב איך זה חוזר על עצמו, הנהייה אחרי מנהיגים פסיכופתים בכל העולם. כבר חשבנו שהתקדמנו והעולם למד, אבל אלה אותם תסמינים ותופעות. מזוויע. ואני לא מדבר רק על טורקיה והונגריה ופולין וכל המדינות הנאופשיסטיות. אני חי את זה, מדבר, קורא, ועוקב אחרי פרשנים שמעניינים אותי – מנועם חומסקי ועד אורי משגב". בעמוד הפייסבוק שלו הוא מרבה להביע את דעתו על המלחמה, החטופים והמצב ולבקר נתניהו ואת הממשלה. יש לו כמעט 5,000 חברים ויותר מ־5,000 עוקבים. "הפייסבוק שלי הוא רק אקטואליה, זו הבמה שלי שבה אני יכול להוציא".
הדעות שלך השתנו אחרי 7 באוקטובר?
"לא. הן זזו בפעמים אחרות. כשהתחיל דעאש בסוריה אמרתי שטוב שלא החזרנו את הגולן, אז בזה דעתי השתנתה, אבל לא התפכחתי, לא נהייתי פחות שמאלני ממה שהייתי".
גלעד, זוכה פרס מפעל חיים של אקו"ם, העלה לפני כמה חודשים יחד עם המוזיקאי והזמר צחי פודור והזמרת דנה אמדו את המופע המקסים "שירים אחרי הגשם" שרץ ברחבי הארץ בו הוא מספר סיפורים מרתקים ומרגשים על יצירת הקלאסיקות הגדולות שכתב, בהן "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "ילד אסור ילד מותר", "ילדות נשכחת", "יום שישי את יודעת", "דרך הכורכר" ועוד. לקראת העלייה שינה גלעד את המילים של השיר הפותח "איך קוראים לאהבה שלי", שהפך לשיר שמזוהה עם האינתיפאדה השנייה ("ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא") והכניס בו שורות כמו "חבל שהשביעי הפך להיות מספר כל כך שטני" או "וזה אני, זו את וזה אתה / זה ה'ביחד ננצח' שהיה כלא היה". "רציתי שהשיר יהיה יותר רלבנטי", הוא מסביר. בנוסף שינה עיבודים, למשל, את "הכל עומד במקום" הפך לבלדה "כדי להוציא את שמחת החיים המיותרת".
אתה כותב גם שירים פוליטיים? שירי מחאה?
"אני לא מתחבר לזה. שיר צריך להיות פואטי ולא פובליציסטי וחייב להיות רלבנטי גם עוד 30-20 שנה. אבל אני משתדל להיות שם, ומי שמבין מבין על מה אני מדבר. אני מדבר בין השירים בהופעה והקהל מרגיש את זה. הופעתי בשפיים ולא ידעתי שחצי אולם מפונים מקיבוצי העוטף. הרגשתי את הזרמים בהופעה ולא הבנתי מאיפה האנרגיות המטורפות. אחרי ההופעה ניגשו אליי, חיבקו, הודו לי שאני מתייחס למצב ושאני לא מנותק".
"לא עושה אסקפיזם"
גלעד אומר במופע שהפחד הכי גדול של מי שגדל כדור שני הוא שהכל יחזור על עצמו. "וזה חזר. הייתי מבועת ביום הזה. הרגשתי שזה יום שהולך להיזכר בהיסטוריה לדורי דורות, קרו בו דברים משנים חיים. הפחד הזה התממש. אני כל הזמן בין מה שקורה עכשיו למה שקרה במאה הקודמת, אני לא יכול לברוח מזה. לקראת המופע עבדנו על 50 שירים מתוך מאות שכתבתי. אמרו לי שהקהל רוצה אסקפיזם. כשסידרתי את השירים להופעה הראשונה חשבתי: 'מה קשור עכשיו 'ארבע לפנות בוקר' או 'בוא לריו', כמה אפשר להיות מנותק. אז אני עושה ההפך ממה שאמרו לי, ולא רק שאני לא עושה אסקפיזם, אני לגמרי נוגע בהכל. פחדתי, אבל כשהתחלתי עם הטקסט המעודכן זה עבד.
"אני לא יכול להתחמק מהחיים שלי ומהמצב. אבל בין השירים אני כל הזמן מדבר על התקווה וכמה התקווה היא חלק ממני וממה שאני מרגיש וכותב כל השנים. גדלתי על זה. הספר הראשון של אמא שלי הוא 'התקווה מתה אחרונה' שיצא ב־67 בפולין ותורגם ל־15 שפות. אמא שלי היא אשה מאוד אופטימית ומצחיקה, היא לא רק דמות טרגית".
