אלף רקפות וכלנית אחת: תערוכה חדשה מציגה מסע בזמן דרך פרחי ארץ ישראל
תערוכה יפהפייה בספרייה הלאומית בירושלים מציגה את פרחי ארץ ישראל כסמלים תרבותיים של זהות, שכול והתחדשות
יש הרבה פרחים בתערוכה החדשה בספרייה הלאומית בירושלים — מצוירים, מצולמים, מיובשים או מקופלים באוריגמי — אבל אין בה פרחים חיים של ממש. ואכן, כפי ששמה רומז, זו לא תערוכת פרחים אלא תערוכה על פרחים, מילים והקשר ביניהם.
התערוכה מציעה התבוננות ייחודית בפרחים הישראליים וכיצד השתנתה התרבות המקומית איתם. ״יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית״ (אוצרות נטע אסף, צילה חיון וקארין שבתאי) עוסקת בפרחי ארץ ישראל כסמלים תרבותיים ולאומיים של זהות, שכול והתחדשות. מוצגים בה ספרים, כרזות, ציורים בוטניים וכתבי יד מקוריים של שירי פרחים מכוננים.
התערוכה מציגה כמה מהאוצרות הנדירים של הספרייה הלאומית, חלקם בפעם הראשונה. במעין מסע בזמן היא פותחת באוסף מרשים של אלבומי פרחים מיובשים מהמאה ה־19, שהיו חלק מהתעשיות האמנותיות הקדומות ביותר שפרחו בארץ ישראל. בין הדפים של האלבומים הללו נהגו אמנים לייבש פרחים בסידורים מרהיבים. הם נמכרו בעיקר כמזכרות מארץ הקודש לצליינים נוצרים. לצידם מוצגת יצירתה העכשווית של שלי פרימן, "צומח דומם" מ־2025, שבה היא בוראת פרחי נייר ריאליסטיים, העשויים מנייר צבוע ומקופל באוריגמי, וצומחים ממדפי עץ.
אבל הקשר הרגשי לפרחי ארץ ישראל לא נותר רק נחלת הנוצרים. בראשית ימי הציונות והעליות החלה התעניינות עצומה בקרב יהודי אירופה בצמחיית ארץ ישראל — כביטוי לאהבת הארץ ולניסיון מדעי שיטתי לחקור אותה. החשוב שבהם היה עמנואל לעף מהונגריה, שהיה רב, מדען, מעצב וגם חוקר שפות. הוא מי שהמציא, בין היתר, את השם כלנית לפרח הידוע, שנקרא קודם פרח הנעמן. בתערוכה מוצגים שרטוטיו הבוטניים וכן עותק מקורי של "צמחי היהודים" (1928) — הספר המונומנטלי שכתב בגרמנית, מעין מגדיר של כל הצמחים המוזכרים במקורות היהודיים.
סביב תקופת קום המדינה עוד רווח המנהג — המוצג בתערוכה בכרזות ובפריטים נוסטלגיים — שבו נהגו ילדים לטייל בארץ ולקטוף פרחי בר, לייבשם ולשלוח אותם לגולה, גם כאמצעי לגיוס כספים עבור היישוב העברי. אבל כשקמה מדינת ישראל הפך המנהג הזה לספורט בקנה מידה לאומי. הוא לווה בשירים איקוניים כמו ״כלניות״ מאת נתן אלתרמן עם הלחן של משה וילנסקי, או "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג, שדפי התווים המקוריים שלהם הם מהמוצגים המרגשים בתערוכה. בהמשך, בשנות החמישים והשישים, בעידוד המדינה ובעקבות שירים כמו "הטיול הקטן" של נעמי שמר, נהגו רבבות משפחות ישראליות לצאת אל חיק הטבע חמושות במגדירי צמחים ופרחים, שאוירו בידי אמנים ישראלים. אחת החשובות בהם היתה רות קופל, ילידת גרמניה שהתמחתה באיור בוטני; בתערוכה מוצגים בפעם הראשונה האיורים המקוריים היפהפיים שלה.
בדיעבד התברר שלמנהג התמים הזה היה מחיר כבד. הקטיף המסיבי גרם לכך שהפרחים החלו להיעלם מהנוף. רק לקראת אמצע שנות השישים יזמה החברה להגנת הטבע קמפיין תודעה נגדי במטרה להציל את הפרחים. כך נולדו לאחר מכן המושגים ״פרח מוגן״ והכרזה השחורה ״פרחי־בר מוגנים״ בעיצובו של דני קרמן המוצגת גם היא, לצד נוספות (״צא לנוף אך אל תקטוף״). וכך, בעקבות החקיקה להגנת הצומח ב־1963 שינתה גם שמר משפט ב״הטיול הקטן״. התערוכה חושפת כיצד הנוסח החדש – "אלף רקפות כל אחד ספר" – החליף את השורה "כל אחד קטף" בכתב היד המקורי של השיר, המוצג גם הוא בתערוכה.
