ריימונד אמסלם: "כשחקנית, אני אוהבת להיכנס בקירות"
ריימונד אמסלם משחקת לראשונה סבתא בסרט "חשבונות שמיים", דרמה חרדית על אובדן. היא מתגעגעת לאלון אבוטבול שהכירה רק בשנה האחרונה כששיחקו יחד, אובססיבית לגלילה באתרי חדשות ומקווה שערביי ישראל והפלסטינים יהפכו לחלק טבעי מהחיים פה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית שלי ביפו. פיזרתי את הילדים וניסיתי ליישר את הבית אבל לא הספקתי אז התיישבתי לחכות לך".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
ריימונד אמסלם
גיל:
47
מקום מגורים:
יפו
מצב משפחתי:
נשואה לשי נידם + 2 + בן מנישואים קודמים של בעלה
תפקיד:
שחקנית ותסריטאית, השתתפה בעשרות סרטים וסדרות בישראל ובארצות הברית. זוכת 4 פרסי אופיר: 3 על משחק ("שבע ברכות", "אחותי היפה" ו"הבית ברחוב פין") ואחד על תסריט מקורי ("שבע ברכות"). בשבוע שעבר יצא לקולנוע סרטה של אסתי ביטון שושן "חשבונות שמיים" בהשתתפותה
"יש לי כורסה נחמדה ירוקה שפעם מצאתי בחנות ענתיקה. אני ממש שוקעת עליה ושם מול המרפסת אני אוהבת לשתות את הקפה. בשנה האחרונה אני מוסיפה כפית קקאו עם חלב שמשתנה תדיר, כרגע זה שקדים".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"בעיקר עם אנשים שלא איתנו כבר. עם הסוכנת שלי פרי כפרי שהיתה החברה האולטימטיבית לדרינק. עם אלון אבוטבול, חבר יקר שהכרתי בשנה האחרונה והייתי אמורה להיפגש איתו לבירה בקיץ אבל לא הספקנו. וגם עם השחקנית טילדה סווינטון שהיא המרתקת עבורי מכולן. המשחק שלה הוא כמו סוג של תיקשור, אין שום דבר שדומה לה, שמזכיר אותה, היא חד־פעמית והדמויות שלה כל כך רכות מבפנים".
על מה את עובדת עכשיו?
"יצא עכשיו הסרט 'חשבונות שמיים', שהיה לי הכבוד לשחק בו. זה סרט נפלא שכתבה וביימה הבמאית החרדית אסתי ביטון שושן. כשהגיע לידיי התסריט, חשבתי שהוא אחד השלמים והמושלמים שיצא לי לקרוא. מובילים את הסרט ביד רמה משי קלינשטיין ואורי אלבי הכל כך מוכשרים, כזוג ששוכל את הילד בטרגדיה וכל אחד מתמודד אחרת. זו פעם ראשונה שאני סבתא בקולנוע. בקרוב ייצא גם הסרט 'כשעננים נופלים', צילמנו אותו באביב עם אלון אבוטבול ושיחקתי את אשתו. בנוסף, יש לי הרצאה - מופע חדש שאני מטיילת איתו בארץ ומעבירה את הקהל מסע בקולנוע הישראלי דרך דמויות ששיחקתי וסיפורים מאחורי הקלעים".
מה השריטה שלך?
"אני אובססיביות לגלילה באתרי אקטואליה ומאוד רוצה להיגמל. אני כל הזמן קוראת את כל החדשות בכל האתרים. הבנתי שזה מעמיס על הנפש אז התחלתי להגביל את עצמי רק לכותרות".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"ביום הראשון בבית הספר של ניסן נתיב, ניסן אמר ששחקן טוב צריך לדעת גם להיכשל, אחרת הוא עושה את אותו הדבר שהוא טוב בו שוב ושוב ואז זו לא אמנות אלא סוג של שחזור. לקחתי את זה באקסטרים. עד היום אני אוהבת להיכנס בקירות ולבחון את האפשרות של מה אם אני אהיה גרועה. חילצתי את עצמי מהמקום של להוכיח ולהרשים בתהליך העבודה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כבר לא יוצא לי לשקר. אולי להשמיט חלקים או לא להגיד הכל כדי לא לפגוע. עד גיל 18 הייתי משקרת לא מעט להורים: שאני לא מעשנת, לא שותה, לא ישנה אצל בן הזוג שלי, וכל החברות שלי היו צריכות לשקר עבורי. בגיל 18 הבנתי שזה לא יכול להמשיך וגם תפסו אותי כמה פעמים. מאז אני מנסה תמיד לומר את האמת. אם היא פוגעת או מכאיבה, אני הולכת מסביב".
למה את מתגעגעת?
"לתקופה שהילדים שלי עוד היו תינוקות קטנים, לקסם הזה שכל יום הם למדו משהו חדש והמתיקות האינסופית".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"ביפו. אני מאוד אוהבת את הקהילה, את היפואים, את הרבגוניות, את האסתטיקה היפואית, את הים. לא הייתי מתנגדת לבית נוסף במוסררה בירושלים או בית נופש בטבע בצרפת, או ביוון על הים".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"דברים יפים וטעימים. לאכול טוב עם חברים במסעדה, לקנות אוכל טוב ויין טוב לבית, מתנות לאנשים אני אוהבת, לקנות לילדים שלי כל דבר שעולה על רוחם. הבית כבר לא יכול להכיל שום דבר, אז אני רק יכולה להסתכל בחנויות ולהגיד 'יום אחד כשאני אעבור לטירה, אני אוכל לקנות את השטיח 7 מטר הזה'".
על מה יש לך רגשות אשם?
"יש לי נטייה לקחת דברים קשים שקורים בעולמנו, לפחות בתחושה, על הכתפיים שלי אף על פי שהם לא באשמתי: החטופים שלא החזרנו, כמויות היתומים שהמלחמה יצרה, אלימות בחברה הערבית והשתיקה שלנו אל מול הזוועה שמתחוללת שם. דבר נוסף זה הדיווחים על בסיס שבועי של עובדי בניין שנופלים אל מותם, אנשים שקופים שאין להם שמות".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"הילדים המופלאים שלי והמשפחה שלי. וגולת הכותרת היא הסרט 'שבע ברכות', שכתבתי עם אלינור סלע, שהביא מזור להרבה משפחות עם פצע וגרם להן לדבר על דברים שהדחיקו שנים. אני מסתובבת עם הסרט בארץ ובעולם וכמעט תמיד יש מישהי שאומרת שזה הסיפור שלה. הוא יצא חודש אחרי 7 באוקטובר ויכול היה להיבלע ולהיעלם, אבל במקום זה הוא מצא קהל ונוצרה לנו משפחה שנייה - משפחת שבע ברכות".
מה מפחיד אותך?
"להוריש את הסכסוך המר, הנורא והרע לילדים, לנכדים ולנינים שלנו. כואב לי גם שכל שר תרבות שמגיע חושב שצריך להילחם באמנים ובאמנות, במקום להילחם למענם, וחושב שאנחנו פריבילגים עם דעה אחת. אני מפחדת שהנזקים המצטברים של הניסיון לסרס אותנו ולהכתיב את סדר היום על ידי שלילת תקציבים, או ביזוי שלנו בנאומים ועקיצות, יגרמו לאנשים טובים להרים ידיים ולהפסיק לנסות. זה הופך להיות קצת מלחמה בטחנות רוח, והזלזול והביזוי כואבים. כל דבר שיש בו נגיעה לערביי ישראל או לפלסטינים מיד מקבל תווית של בגידה, כאילו שזה לא חלק ממרקם החיים שלנו ואם לא נדבר על זה אז הקולנוע יהיה איכותי יותר".
מה הכי חסר לך בחיים?
"זמן. תמיד יש לי תחושה שהיום נגמר מהר מדי, שאם אני בתהליך חזרות, אז תמיד אני צריכה עוד חודש. מצד שני, אני גם מבינה עם השנים שזמן הוא סוג של אשליה ושאנחנו חיים בהווה. העבר והעתיד הם רק מחשבות. קשה להפנים את זה".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"בספרות: אהרן אפלפלד, אלזה מורנטה ו”העבד” של בשביס־זינגר. בקולנוע: דיוויד לינץ', מלהולנד דרייב. אני לא מפסיקה לצרוך קולנוע ואני חושבת שהוא הציל את חיי לא פעם בתור ילדה ובוגרת. לפעמים אתה נמצא בתהומות הנפש ולראות את הסרט הנכון יכול להאיר את האפלה. הסרט 'לידה' של ג'ונתן גלזר מאוד השפיע עליי, וגם 'קפה דה פלור'. אני אוהבת סרטים שלא מפחדים לגעת בצד המיסטי של החיים ולפרטט איתו, אבל גם הארדקור ריאליזם משובח באותה מידה. אני ממש חייבת לציין את רונית אלקבץ שעצם קיומה עלי אדמות נתן לי אומץ להעז להיות שחקנית. היא היתה כל כך לא שגרתית ואני הייתי אדם ביישן שכולם אמרו לי שצריך מרפקים כדי להיות שחקן. אז לראות אותה, אחת שלא יושבת על שום משבצת, גרם לי להבין שיש מקום לכל סוגי האנשים על המסך".
