כשאלון אבוטבול נעמד מול המצלמה הוא כישף אותה
מ"אחד משלנו" ו"שתי אצבעות מצידון" ועד הסדרות והסרטים האמריקאיים כמו "מינכן" ו"עליית האביר האפל", אבוטבול היה שחקן אהוד על במאים והקהל כאחד, בזכות נוכחות דרמטית מרשימה. הוא הזניק את הקריירה של במאים ישראלים, תמך ביוצרים צעירים, ובשנים האחרונות זכה גם להכרה עולמית ראויה
במדינה שבה כמעט ואין כוכבי קולנוע, אלון אבוטבול, שנפטר במפתיע בגיל 60, היה כוכב. אולי זה קול הבריטון המכשף שלו, ואולי מראה פניו שהפכו אותו לשחקן מבוקש גם בקרב במאים וגם אצל הקהל, ואולי זה היה האומץ שלו לשחק דמויות קיצוניות, כאלה שרחוקות ממנו ומאורח חייו. השילוב של כל המרכיבים האלה יצרו אצל אבוטבול נוכחות מרשימה על המסך. נוכחות שלא תמיד קל היה לזהות אותה במפגש פנים אל פנים, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנה כשהוא נעמד מול מצלמה וכישף אותה.
ראיתי אותו לראשונה בדיוק לפני 40 שנה בתפקיד משנה מקסים כמלצר ב״בר 51״ של עמוס גוטמן. אבוטבול גילם את דמותו של ערן חואז, נער אבוד שבר הזונות ברחוב הירקון 51 היה עבורו עיר מקלט, הרחק מהעולם שלא היה מוכן לקבל את הזהות המינית שלו. כמי שבא ממשפחה שמרנית ומסורתית ועם אח שחזר בתשובה, להתחיל את קריירת המשחק דווקא באחד הסרטים הלהט”ביים הגדולים והקיצוניים של שנות השמונים היה דרכו של אבוטבול למרוד בכל מה שהוא בא ממנו.
אבל הקהל הרחב גילה אותו בתור הדמות שהכי אפיינה את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים: חייל. תחילה ב״שתי אצבעות מצידון״, שאבוטבול היה השחקן הראשי בו ופניו היו על הפוסטר של הסרט שכל החיילים בצה״ל ראו ב־1986. ואחר כך, ב־1989, כשכיכב ב״אחד משלנו״ של אורי ברבש, והפך להיות מזוהה לצד שרון אלכסנדר, דליה שימקו ודן תורן כחלק מחבורת שחקנים צעירים שסרטי שנות השמונים הפכו אותם לכוכבים. העימות בין אלכסנדר ואבוטבול ב״אחד משלנו״ היה מפגש של שני כוכבים צעירים, בני 20 ומשהו, שנהיו הפנים של הקולנוע הישראלי והסרט הפך ללהיט בזכותם.
אלה הימים שבהם הסרטים של זאב רווח ויהודה בארקן יצאו מהאופנה, ואבוטבול, אלכסנדר ותורן הפכו לנערי הפוסטר של הקולנוע הישראלי החדש. מצד אחד חיילים בסרטים קשוחים ופוליטיים, מצד שני מאהבים שרמנטיים (אלכסנדר ב״חסד מופלא״ של גוטמן, תורן ב״בחינת בגרות״ של אסי דיין ואבוטבול ב״מקום ליד הים״, דרמה אירוטית שיצרה לא מעט כותרות בזכות הסצנות הנועזות של אבוטבול לצד ענת צחור).
בשנת 1995 הציג אבוטבול את שני הצדדים שלו כשחקן כששיחק דמות של סטלן מוזנח ב״הכוכב הכחול״ של גור בנטביץ׳ (סרט שאבוטבול גם היה שותף להפקתו) ומצד שני את הדמות היאפית המתנשאת ב״לילסדה״ של שמי זרחין. כך אבוטבול, שכבר היה שחקן מוכר ועסוק (שהוכתר בשנת 2000 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לשחקן העשור של הקולנוע הישראלי), עזר להזניק את הקריירות הקולנועיות של שני במאים שזה היה סרטם הראשון. הוא ראה חשיבות בתמיכה ביוצרים צעירים ואף למד גרוזינית כדי לשחק בסרט הסטודנטים של דובר קוסאשווילי, ״עם חוקים״ (שזכה בפרסים בכל העולם, כולל בפסטיבל קאן), וגם למד פרסית כדי לשחק בדרמה שביים שרון עמרני, ״שלום לבן דודי״. אבוטבול המשיך לתמוך ביוצרים צעירים כששיחק בהמשך ב״מרס תורכי״ ו״הדילרים״ של עודד דוידוף וב״ההיא שחוזרת הביתה״ של מיה דרייפוס.
בשנות האלפיים אבוטבול, כמו שחקנים ישראלים רבים, שיחק בעשרות סרטים, סדרות והצגות, ולצד יצירות משמעותיות, לא בחל גם בזניחות. הוא התבלט בסדרות ״שבתות וחגים״ ו״הרמון״, הקסים ב״נודל״, הרשים ב״מקום בגן עדן״ ושבר את הלב ב״האסונות של נינה״ של שבי גביזון, שעליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר, לצד איילת זורר. זורר ואבוטבול גם ידעו בהמשך למנף את ההצלחה הישראלית שלהם להצלחה בינלאומית, בזכות ״מינכן״ של סטיבן ספילברג (2005). כמו שחקנים ישראלים רבים בחו״ל הוא התחיל בכך שגילם דמויות של טרוריסטים ערבים או קציני מודיעין ישראלים, למשל ב״גוף השקרים״ של רידלי סקוט לצד לאונרדו דיקפריו. אבל ״עלייתו של האביר האפל״ (2012), סרט הבאטמן השלישי של כריסטופר נולאן, הזניק את אבוטבול למעמד אחר. אבוטבול גילם שם את המדען הרוסי פאבל, בסצנת האקשן העצומה שפותחת את הסרט, ומשם המשיך לתפקידים בסדרות ״הנותרים״ ״הרשימה השחורה״ ו״חוק וסדר״. ולבסוף, תפקיד קבוע בסדרה ״שלג צח״, שחמש העונות שבהן שיחק קיבעו את לוס אנג׳לס כבסיס הבית שלו. וגם הצדק נעשה: מי שהיה הכוכב הכי בולט של הקולנוע הישראלי בשנות התשעים, אכן זכה להכרה עולמית מוצדקת.
אולי זה העצב התמידי בעיניים שלו שהפך אותו לשחקן ששידר פגיעות ורצינות, במקום שבו שחקנים אחרים העדיפו להקרין אגרסיביות וזעם. אבוטבול, יליד 1965, גדל בקריית אתא בבית שבור עם אב מכה, שהפנה את אלימותו כלפי אחיו הבכור, אברהם. אולי זו הסיבה שהתכונה הכי מזוהה עם אבוטבול היא קודם כל קולו העמוק והשקט, והמבט שלו ששידר מצוקה תמידית. אבוטבול נחלץ מהאלימות בבית כשעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק בתיכון תלמה ילין. אביו נפטר כשהיה בן 23, ובשנים האחרונות אבוטבול התפייס עם זכרו של אביו והוסיף את שמו, מוני, כשמו האמצעי - לכן הוא חתום בסדרות האמריקאית כאלון מוני אבוטבול. אחיו הבכור, אברהם, זמר ברסלבי מוכר ששיחק בין השאר ב״אושפיזין״, נפטר מסרטן ב־2012, בגיל 52. אחרי מותו של אחיו המוזיקאי, גם אבוטבול פתח בקריירה מוזיקלית והוציא לפני שנתיים אלבום בכורה. הבמאי שרון עמרני, שאבוטבול ראה בו הבטחה גדולה ורצה לעזור לו לפרוץ החוצה, נפטר בספטמבר 2001, אחרי שטבע בחוף בתל אביב כשהיה בן 31. והיום אבוטבול נפטר בחוף הבונים, אחרי שיצא לשחיית בוקר.
